פתח האוהל רט

הואיל ויש כאן הוכחה נגד הוכחה, א"כ הא תינח היכי דאיכא רק הוכחה אחת להכשיר, אבל אם הס"ת עוברת ע"י מיעוך ומשמוש ואיכא שתי הוכחות להכשיר בודאי הא עדיף טפי, דהכא חדא לטיבותא והכא תרתי לטיבותא, וכמו דריעותא אחת בריאה כשרה מ"מ תרתי לריעותא טרפה ה"ה די"ל דתרתי לטיבותא עדיף וכיון דאיכא שתי הוראות דאין כאן נקב לא חיישינן לריעותא דבועה וא"ש:

וברדב"ז (ח"א סי' קמ"ג) כתב השואל ילמדנו רבינו בדין סרכא מדולדלת אם יש לחוש שמא נתפרקה, כי בשלמא למ"ד אין סרכא בלא נקב אין לחוש כי אינה סרוכה לשום מקום, אלא למ"ד שאיסור הסרכא משום דעתידה ליפרק אם יש לחוש שנתפרקה כו' והרדב"ז ז"ל כתב דהא דאמרינן עתידה להתפרק מן הריאה קאמר, ותנקב הריאה, וכיון שהסרכא תלויה בריאה הרי לא נתפרקה ולא ניקבה, ואם היית יודע פירוש עתידה להתפרק לא היית שואל, ובלאו הני טעמי נמי, תלינן להקל שמענו תלינן להחמיר לא שמענו, דהא תלינן בזאב ותלינן דנקב ע"י משמוש ידא דטבחא, אבל שנתלה שמא הגיע זמנה להתפרק או שמא נתפרקה כבר להחמיר לא אמרינן, ובחנם טרחתי לכתוב על זה לפי שהם דברים פשוטים עכ"ל, הרי תירוץ הראשון הוא כמ"ש הב"י דאם איתא שהסרכא תלויה נתפרקה היה כאן נקב, ותירוץ הב' הוא כשיטת הפרי תאר דרק בס"ת מבועה חיישינן שמא נתפרקה משום ריעותא דבועה אבל בכל ס"ת אין תולין להחמיר שמא נתפרקה [ועי' בתב"ש סי' ל"ט ס"ק מ"ו]:

או י"ל קו' הפרי תאר דאמאי ס"ת מבועה טרפה הרי אם היה נקב היה נסרכת למקום אחר. דהנה הרשב"א הקשה אמאי ס"ת כשרה הרי אפשר דאם לא שחטה היתה לבסוף נסרכת למקום אחר, ותירץ הלב"ש (סי' ל"ט ס"ק צ"ח) דכל סרכא דרכה להסתבך תיכף ואם איתא שסופה להתדבק ע"כ דהיא סרכא בת יומא, ובודאי היה נקב במקום הסרכא ע"ש. והנה בס"ת מבועה כתב באמת הראב"ד ז"ל דבודקין ע"י שרית מעל"ע ורק דאנן לא בקיאינן בבדיקה וכמ"ש הלב"ש סק"ו, וי"ל ג"כ דהבועה סותם הנקב וכמ"ש הפ"ת סק"ד ולפ"ז מתורץ קו' הפ"ת דלא קשה דכיון דהיא תלויה אין זה סרכא די"ל דסופה היה להתדבק כקו' הרשב"א, והא דאין כאן נקב דע"י הבועה א"א להכיר:

או יש לתרץ קו' הפרי תאר הנ"ל דאמאי ס"ת מבועה טרפה הרי איכא הוכחה דאין כאן נקב מדלא נדבקה למקום אחר, ואי"ל כמו שתירץ דדלמא נפרקה שהרי א"כ היה נקב בריאה וכמ"ש הב"י, דהנה הראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ט ס"ק כ"א) הקשה על הב"י דאכתי קשה בס"ת ניחוש דלמא היתה סרוכה לדופן ונפרקה וא"כ אין כאן ראיה מהא דאין נקב בריאה כיון דהיתה נסרכה לדופן, ותירץ דשוב איכא ס"ס ספק דהיא הפשטת ליחה מהריאה וספק דהסרכא היתה מחמת הדופן ולכן נתפרקה משם עש"ה בארוכה. ולפ"ז א"ש דהרי איתא בגמרא (דמ"ח ע"א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, משום דתלינן הסרכא בדופן, העלתה צמחים חוששין לה משום דתלינן המכה בדידה. ומש"ה שפיר בס"ת מבועה אמרינן ביש כאן נקב ואי"ל דא"כ היתה נדבקת די"ל דנתפרקה מדופן ואין ראיה מהא שאין כאן נקב בריאה, ורק בס"ת לחוד לא חיישינן שמא נתפרקה מדופן אבל בהעלתה צמחים שפיר יש לחוש דהיתה סרוכה לדופן והמכה היתה מהריאה כדאמר העלתה צמחים חוששים לה וא"ש:

ולפמ"ש הנו"ב במה"ת (חיו"ד ססי' כ"ג), הובא ביד אפרים סי' ל"ו הטעם דס"ת מבועה טרפה משום דהואיל ותחת הבועה כלה הבשר לכך לא היה להסרכא יניקה וחיזוק בפנים ולא היה לה כח להאחז במקום אחר ע"ש, ל"ק קו' הפ"ת הנ"ל וא"ש, ובנו"ב שם כתב להטריף מש"ה ס"ת על חסרון מבפנים די"ל דכיון דלא היה לה להסרכא חיזוק וכח לא נתדבקה למקום אחר, ואמנם לפע"ד כיון דמהר"י בן לב והפ"ת הקשו דאמאי ס"ת מבועה טרפה הרי איכא הוכחה דלא נסרכה למקום אחר ע"כ דאין כאן נקב, ולא ניחא להו בסברת הנו"ב כיון דיוצאה מבועה אין לה כח להאחז ש"מ דלא ס"ל הכי, וכן בפתחי תשובה (סימן ל"ו סק"י) השיג על הנו"ב ע"ש:

[ד] שם ברמ"א ז"ל. וה"ה בועה העומדת במקום שאר ריעותא אע"פ דכשר בלאו הכי, כגון בגבשושית או במקום דמשמעת קול או שהבועה בעצמה משמעת קול טרפה ע"כ. וכתב הש"ך בסק"ד וה"ה בועה כו' כלומר דכמו שהסרכא היוצאה מבועה טרפה משום דהו"ל תרתי לריעותא א"כ ה"ה בגבשושית וכה"ג, וכתב בשפתי דעת דכוונתו דלא תימא דוקא ס"ת מבועה די"א דאין סרכא בלא נקב ובועה מעיד על הנקב ויש ב' עדים המעידין זה על זה, משא"כ בועה על הגבשושית, לכן אמר הרב דהכל חד טעמא מטעם תר"ל הוא וטרפה:

והנה במהרי"ט ז"ל (ח"א סי' ע"ח) כתב וז"ל, שאלתם ריאה שיש בה אבעבועות ויש מהם מלאים מים זכים ויש מהם מלאים מוגלא, ולעולם אנו נוהגים להכשיר אע"פ שיש בהם סרכא, וזה החכם כה"ר דוד אחר שבא, לפעמים מטריף לפעמים מכשיר ואינו נותן טעם בדבר, והקהל מתרעמים האחד בא לגור כו', וכתבנו לחוב ולא שלחו לנו טעמא דמסתבר, ועתה יורנו רבינו. תשובה, פנים יש בזה לאסור, דכל היכא דאיכא ריעותא בריאה יש לנו לומר שמחמת כן נסרכה שנקבה והוציאה ליחה, תדע דכל היכא דאיכא ריעותא חיישינן דהא לרב נחמן דאמר ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה כשהעלתה צמחים חוששין לה משום דאתיליד בה ריעותא כו' עכ"ל. והנה לפמ"ש דיש לנו לומר שמחמת כן נסרכה שנקבה והוציאה ליחה, יש לומר דדוקא ס"ת עם דגורמים זה את זה דע"י שהבועה ניקבה הוציאה ליחה ונעשה הסרכא תלויה, אבל היכי דאין הריעותות גורמים זה את זה כגון בועה על גבשושית אפשר דלא אמרינן ביה תר"ל לפי דברי המהרי"ט ז"ל:

והנה הט"ז (בסי' ל"ה סק"י) כתב וז"ל בהגהת אשר"י כתב מעשה שהיה בימין שתי אונות גדולות והשלישי ניכר בה חיתוך כדי להכשיר על ידו, והיה שם שינוי אחר שבצד שמאל היה ג' אונות, ואסר רב אחאי, והשיב ר"י לא ידעתי למה אסר אם לא קבל מרבותיו כי נראה לי היתר גמור עכ"ל, וכתב רש"ל ונראה להחמיר כרבותיו של רב אחאי, ונראה שגם רמ"א מחמיר בזה דאיכא תרתי לריעותא עכ"ל הט"ז, ובאור זרוע הלכות טרפות אחר שהביא דברי רב אחאי ז"ל הנ"ל כתב וז"ל, והשיב רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לא ידעתי מה ראה לאסור אם לא קיבל מרבותיו דקים להו בקבלה כו' נ"ל היתר גמור, כי גם איני כדאי להכריע על דברי הרב, ולפי דעתי לא היה החיתוך בעיניו חיתוך גמור ובלא שינוי אחר נראה לי לאסור. ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מדאמרינן בסוף פ' על אלו מומין (דמ"ב ע"ב) הואיל ואשתני להיות טומטום יש לחוש דאשתני לענין סריס חמה, ואשתני נמי בבהמה להיפך זכרותו לנקבותו, אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הואיל ואשתני לקלקול זה איכא למיחש לקלקול אחר הרגיל להיות עמו, אבל הכא יתרת דשמאל דקיימי בדרא דאוני אין שום קלקול שיהא רגיל לגרום שלא יהיה בימין אלא שתים. ואפ"ה לא חיישינן כ"ש בשינוי של שמאל שאין בו שום קלקול שלא נחוש בשבילו לצד ימין לכלום. יצחק בר שמואל זצ"ל עכ"ל