פתח האוהל רח

צמחי צמחי טנרי טנרי וקשה דהרי איתא בסנהדרין (די"ז ע"ב) דאמרי במערבא הוא ר' ירמיה, וא"כ הכא דכל הפוסל בריאה כשר בכוליא במערבא הוא דאמרי לה והוא ר' ירמיה, א"כ מה פריך ר' תנחומא דהרי מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא הא לר' ירמיה באמת מוגלא בריאה טרפה דהא לא רצה להכשיר הני דקיימן צמחי צמחי ואמר מאי אעביד לך כו', ולפ"ז א"ש דר' ירמיה דלא טריף בהדיא הני דקיימן צמחי צמחי, ע"כ דס"ל דכשרה מוגלא בריאה ורק דלא רצה לאכול משום דר"י טריף מחשש עכורים או סרוחים, ואף דקיי"ל דכשרה אם אינם עכורים או סרוחים מ"מ הו"ל בהמה שהורה בה חכם, אבל לעולם ס"ל לר' ירמיה מוגלא בריאה כשרה ושפיר פריך ליה ר'. תנחומא. והר"א כתב וז"ל וראיתי בכה"ג שכתב דר' יצחק בר יוסף הוי שקיל ואזיל אחוריה דר' ירמיה חזא ריאות דקיימי צמחי צמחי ושרא להו עכ"ל, משמע מזה דגם ר"י דעתו להתיר ורק שמחמיר על עצמו היה שלא לקנות לצורכו כיון שר' יוחנן לא היה סובר כן, ומ"מ היה מורה היתר לאחרים ושתיקתו כהודאה דמיא, או אפשר שהיה גורס בש"ס כן, וא"כ א"ש הא דפריך ר' תנחומא בפשיטות עכ"ל הר"א:

[ג] סעיף ב אם סרכא תלויה יוצאה מן הבועה טרפה. בפרי תאר (סי' ל"ט ס"ק י"א) הקשה לשיטת רש"י ז"ל דאין סרכא בלא נקב וכתב הרא"ש ז"ל דמש"ה סרכא תלויה כשרה משום דכל סרכא דאתיא מחמת נקב מסרכא ממקום למקום, וכל דלא מסרכא בשני ראשיה איגלאי מלתא דלאו מחמת נקב, א"כ גם סרכא תלויה בבועה יהיה כשר מטעם זה, דאם היה נקב היתה נסרכת למקום אחר, ואם נאמר דמשכחת לה דאתיא מחמת נקב ונשארת תלויה, א"כ סתרין לכללין דכתב הרא"ש ז"ל דכל סרכא מחמת נקב נסרכת למקום אחר, ותירץ דכיון דאיכא ריעותא דבועה תלינן לומר דנסרכה למקום אחר ונפרקה הסרכא עש"ה:

ולכאורה קשה לפ"ז מה שכתב הט"ז (בסק"ב) דכ"ש דיש להטריף סרכא דבוקה בבועה ואזלא ע"י מיעוך ומשמוש דהא סרכא תלויה מותר לכ"ע אפ"ה אסור כשיוצאה מן הבועה, ק"ו לסרכא דבוקה שהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מיעוך ומשמוש פשיטא שיש להטריף כשיוצאה מן הבועה, והרי י"ל בשלמא סרכא תלויה יוצאה מן הבועה טרפה דאמרינן שהיתה סרוכה למקום אחר ונתקה, משא"כ סרכא דביקה עוברת ע"י מיעוד ומשמוש כיון דקיי"ל להכשיר סרכא עוברת ע"י מו"מ דאמרינן דסרכא אם ימעך אדם כל היום לא תנתק, א"כ מה בכך דאיכא ג"כ בועה הרי המו"מ הוא ראיה דאין כאן סרכא, וצ"ל ע"כ דאף דאזלא הסרכא ע"י מו"מ מ"מ אפשר דהיא סרכא גמורה דהרי הרמ"א ז"ל כתב (בסי' ל"ט סעיף י"ג) דסרכא דאזלא ע"י מיעוך ומשמוש תולין להקל ואומרים שאין זה סרכא אלא ריר משמע דרק תולין להקל, ובשמ"ח שם (ס"ק ל"ו) כתב דמש"ה אחר שהסירו הסרכא בודקין מקום הסרכא ע"י נפיחה ופושרין, כי חוששין שמא לא נזהר למעך בנחת, או שמא שזה זמן קרוב שנעשה הסרכא ועדיין לא הוקשה ע"ש, ומש"ה שפיר י"ל דסרכא עוברת ע"י מו"מ טרפה אם יוצאה מן הבועא, דרק בלא ריעותא דבועא תולין להקל דזה ריר בעלמא, משא"כ היכי דאיכא ריעותא שוב אמרינן או דלא נזהר למעך בנחת או דהיא סרכא שנעשית זה זמן קרוב ומש"ה אזלא ע"י מיעוך אבל באמת היא סרכא גמורה:

ולפ"ז מתורץ מה שהקשה במשבצות זהב על הט"ז דמה בא ללמדנו פשיטא דסרכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש גרע טפי מסרכא תלויה, ואם ס"ת היוצאה מבועה טרפה כ"ש סרכא דבוקה ועוברת ע"י מו"מ, ומה קמ"ל הט"ז. ולפ"ז א"ש דהו"א דרק ס"ת מבועא טרפה משום דע"י הריעותא דבועה תולין דהיתה סרכא דבוקה ונפרקה, אבל סרכא דבוקה העוברת ע"י מו"מ הו"א מה בכך דיוצאה מבועה מ"מ כיון דעוברת ע"י מו"מ הרי בודאי לאו סרכא היא רק ריר בעלמא, ומאי איכפת לן דאיכא בועה, לזה קמ"ל הט"ז דגם סרכא דבוקה טרפה, דהא איכא פוסקים דס"ל דלא מהני מיעוך ומשמוש וע"כ דלאו הוכחה מוחלטת היא דאם אזלא ע"י מו"מ הוי רק ריר בעלמא, ורק דתולין וכנ"ל, ושפיר אם יוצאה מן הבועה טרפה דבזה הכל מודים די"ל שלא נזהר למעך בנחת או דהיא סרכא שנעשית מזמן קרוב כיון דאיכא ריעותא דבועה:

אמנם קשה מה שתירץ הפרי תאר דס"ת מן הבועה טרפה משום דאמרינן דהיתה נסרכה למקום אחר ונפרקה הסרכה, שהרי הב"י (בסי' ל"ט) הקשה אמאי ס"ת כשרה לדברי האומרים אין סרכא בלא נקב ניחוש דילמא סרוכה היתה למקום אחר ונתפרקה, ותירץ דאם איתא דנפרקה באותה שעה היתה ניקבת עכ"ל, ולא חיישינן שמא עלה בו קרום כמ"ש בתב"ש (בסי' ל"ג) דבריאה ניכר קרום מחמת מכה, א"כ שוב קשה אמאי ס"ת מבועה טרפה הרי כיון דלא נדבקה למקום אחר ע"כ דאין כאן נקב, ואי"ל דלמא נפרקה, דהרי אם איתא דנתפרקה היתה ניקבת. והנה שיטת הפ"ת י"ל דס"ל דבאמת ניקבת ורק דקרום עלה בו וס"ל דאין להכיר קרום מחמת מכה בריאה, ומ"מ בשאר ס"ת לא חיישינן שמא נתפרקה דלא מחזקינן ריעותא ורק בס"ת מבועה משום ריעותא דבועה. אך להב"י דס"ל דע"כ לא חיישינן בס"ת דנתפרקה משום דהיתה ניקבת והיה ניכר, א"כ קשה אמאי ס"ת מבועה טרפה, דע"כ כיון שאין כאן נקב לא נתפרקה, וכיון דלא נדבקה ע"כ דאין כאן נקב:

אך מצאתי במהר"י בן לב ז"ל (ח"ג סי' ק"ה) כתב וז"ל, איברא דהראב"ד הוא סבור דהסרכא תלויה היכא דליכא בועה אית לן למימר דאינה אלא ריר בעלמא, דאלו היתה סרכא והיה נקב בריאה היה נאחז במקום הסמוך לה וכמ"ש הרא"ש, אבל היכא דהסרכא יוצאה מן הבועה, היא הוראה דניקבה הריאה, ואע"ג דאיכא הוראה נמי שלא ניקבה הריאה דאלו היתה הסרכא מחמת נקב היתה נאחזת במקום אחר, מאי אולמא דהאי מהאי ואזלינן לחומרא עכ"ל. הרי דקשיא ליה קושית הפרי תאר, וניחא ליה דאע"ג דאיכא הוכחה שאין כאן נקב מדלא נדבקה למקום אחר, מ"מ כיון דאיכא הוכחה דיש נקב מדאיכא בועה אזלינן מספיקא לחומרא דמאי אולמא האי הוכחה מהאי הוכחה:

ולפ"ז יש לדון במה שכתב הלב"ש סק"ו, דכל תרתי לריעותא הוי רק ספק טרפה והוכיח כן מלשון הראב"ד ז"ל גבי ס"ת היוצאה מהבועה עש"ה, ולפ"ז י"ל דס"ת מבועה שאני כיון דאיכא ג"כ הוכחה דאין כאן נקב מדלא נדבקה הסרכא למקום אחר והוי הוראה נגד הוראה והוי ספק טרפה, אבל שאר תרתי לריעותא אפשר דהוא ודאי טרפה:

. ולפמ"ש המהר"י בן לב ז"ל הנ"ל יש לתרץ מה שהקשה בתב"ש סק"ה בהא שכתב הט"ז הנ"ל דסרכא דבוקה שיוצאה מבועה לא מהני מיעוך ומשמוש, משמע הא סרכא תלויה מבועה העוברת ע"י מו"מ כשרה. דאל"כ לאשמעינן רבותא יותר אפילו בס"ת מבועה לא מהני מו"מ, והקשה אמאי באמת מהני מיעוך ומשמוש דהא תלויה נמי לא מחזקינן כ"א להפשטת ליחה, ואתא הבועה ומוציאה מחזקה זו ומעידה עלה בנקב, א"כ מה לי חדא חזקה מה לי תרי חזקות שמחזיקים סרכא עוברת להפשטת ליחה מ"מ הבועה מעידה להוציאה מחזקתה עש"ה. ולפ"ז א"ש, דהרי באמת הבועה בס"ת אינה מוציאה הס"ת לגמרי מחזקתה לומר שבודאי יש כאן נקב ורק דמספיקא קן לחומרא