פתח האוהל רז

וה"מ דלא סריח אבל סריח טרפה כדבעינן למימר קמן עכ"ל. י"ל דקאי רק אמים זכים ולא אמוגלא, שהרי לקמן קאמר כשר בזה ובזה מים זכים ולא אמרן אלא דצילי אבל דעכירי טרפה, ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרח אבל אסרח טרפה ע"כ, הרי איירי רק ממים אבל לא ממוגלא אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא (בפ"ז ה"י) דליחה סרוחה או מים עכורים או סרוחין טרפה, וזה דלא כרבו הר"י בן מיגא"ש ז"ל:

והנה לפי שיטת הר"י מיגא"ש ז"ל מתורץ מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף ז"ל שהרי סתם ליחה סרוחה היא, ולפ"ז א"ש אה"נ דסרוחה היא ומ"מ מוגלא סרוחה כשרה, ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ומתורץ ג"כ מה שהקשו בהא דחזנהו דקיימי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא א"ל ולא מידי, והרי היה להם לחוש דילמא סרוחים הם, ולפ"ז א"ש דכנדי וטנרי הם מלאים מוגלא וכמ"ש רש"י ז"ל, ומוגלא אע"ג דסרוחה כשרה:

אך קשה מנ"ל באמת להרמב"ם ז"ל לחלוק על רבו הר"י מיגא"ש ז"ל בלי ראיה מגמרא, והרי י"ל דמוגלא שאני ממים. ונראה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות לתרץ קו' הפוסקים דאמאי דהני אמוראי דחזו דקיימי כנדי וטנרי ולא א"ל ולא מידי, הרי יש לחוש שהיו סרוחים, וכתב דאה"נ דהם ס"ל דכשרה מוגלא סרוחה בריאה, ור' יוחנן דטריף צמחים בריאה ור' ירמיה שהיה מסתפק הוא מטעם חשש סרוחים, ורב אשי הוא דאכרע דעכורין וסרוחין טרפה וקיי"ל כוותיה עי"ש, וכ"כ באשכול דהא דר' יוחנן ור' ירמיה לא אכלי מהני צמחי משום דחששו שמא סריחי ע"ש. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה הרשב"א ז"ל דר' יוחנן לא הכשיר ריאה דאית בהו צמחים והכשיר ריאה שנשפכה כקיתון, וכי עדיף זה מצמחים. אך דהנה בכנה"ג (בסי' ל"ו בהגהות הטור ס"ק ל"ב) כתב דרק בבועא ס"ל להרי"ף ורמב"ם ז"ל דליחה סרוחה טרפה, אבל בריאה שנשפכה כקיתון אפילו עכורים וסרוחים טרפה, שהעכירות והסריחות ממיחוי הבשר הוא ומש"ה לא הזכירו גבי ריאה שנשפכה כקיתון שיהיו דוקא במים זכים, והרמב"ם ז"ל סמך שני הדינים ריאה שנשפכה ובועה בריאה, והתנה גבי בועא שלא יהיו עכורים וסרוחים, ולא התנה גבי ריאה שנשפכה, והביא ראיות לזה מכמה ראשונים, ודלא כטור וב"י דס"ל דגם גבי ריאה שנשפכה כקיתון טרפה בעכורין וסרוחין, לשיטת הרמב"ם והרי"ף ז"ל עש"ה [ובתב"ש סי' ל"ו ס"ק מ"א ובמ"ז סק"א סימן זה, ובראש אפרים (סי' ל"ו) בקוה"ר ס"ק ל"ו]. ולפ"ז שפיר הכשיר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון דאין כאן חשש סרחון דגם סרוחים כשרה, משא"כ בבועא לא רצה להכשיר משום חשש סרוח וא"ש. ולפ"ז היה להרמב"ם ז"ל ראיה דגם במוגלא אי סרוחה טרפה מהא דר' יוחנן ור"י לא רצו להכשיר צמחים בריאה משום חשש סרוח, ואע"ג דכמה אמוראים הכשירו מ"מ קיי"ל כרב אשי דהוא הכריע לאיסור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"ש:

ולפי שיטת הכנה"ג הנ"ל מתורץ מה שהקשה בכו"פ (סי' ל"ו סק"ט) לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דעכורים וסרוחים טרפה בריאה א"כ קשה הא דבעי רבא בסוכה (דל"ו ע"א) נולדו באתרוג סימני טרפות מהו ומפרש כי הא דא"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונות כו' הכא מאי, התם דלא שליט בה אוירא הדר בריא הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת, או דלמא ל"ש, ופשיט ליה אתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו תפוח מבחוץ וסרוח בפנים, וקשה מאי פשיט, פשיטא דסרוח מבפנים פסול ומכ"ש באתרוג, עש"ה, ובקושיא זו קדמו גאון קדמון הוא הראב"ד ז"ל באשכול, אך הוא הקשה ממסקנא דמסיק לא אידי ואידי מבחוץ, ול"ק הא דתפח אע"ג דלא סרח, והא דסרח אע"ג דלא תפח, הרי קמן דסרח מבפנים לא מש מפסל מדמה ליה לריאה שנשפכה כקיתון עכ"ל, ולפי הנ"ל א"ש דבריאה שנשפכה כקיתון באמת עכורים וסרוחים כשרה וה"ה באתרוג דמדמה לריאה שנשפכה דמחמת מיחוי בשר האתרוג והסמפונות נעשו עכורים וסרוחים, [ועי' במלחמות ובראש אפרים בקוה"ר סי' ל"ו ס"ק ל"ט]:

והנה הא דאיתא שם (דמ"ח ע"א) ר' יצחק בר יוסף הוי קאזיל בתריה דר' ירמיה בשוקא דטבחי, חזנהו להנך דקיימין צמחי צמחי, אמר ליה לא בעי מר אומצא [רוצה היה לדעת אם יכשירנה ואם לאו. רש"י] א"ל לית לי פריטי [דוחהו היה. רש"י] א"ל אקפן אנא [הטבחים יקיפו לי באמנה, כמו החנווני מקיף לשון אמנה. רש"י] א"ל מה אעביד לך דכי אתו לקמיה דר' יוחנן משדר להו לקמיה דר' יהודה בר' שמעון דמורי בה משמיה דר' אלעזר ב"ר שמעון להיתירא וליה לא ס"ל [לר' יוחנן לא ס"ל לאכשורי, ומיטרף נמי לא הוי טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה. רש"י]. וקשה לי שהרי איתא שם (דמ"ד ע"ב) גבי פסיקת הגרגרת ברובה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא, ופריך וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה, והא כתיב (יחזקאל ד') ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול כו', שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ומשני הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה ב"ב חנה אגמריה סמך, וכתב רש"י ז"ל מילתא דתליא בסברא, דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמיך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר, וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא, דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות, ופעמים שאדם טועה במראותיהן עכ"ל, וא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבועא מלאה מוגלא סרוחה או עכורה טרפה, בודאי אין לחכם לאכול ממנה אפילו אם המוגלא איננה עכורה או סרוחה, דהרי הו"ל מילתא דתליא בסברא, דהרי איכא למימר דלמא טעה והיא עכורה או סרוחה, שהרי לפמ"ש הרמב"ן והאשכול מש"ה באמת אסרו ר' יוחנן ור"י משום חשש דמוגלא סרוחה היא. ולפ"ז קשה מאי קאמר ליה ר' יצחק בר יוסף לר' ירמיה לא בעי מר אומצא וכתב רש"י ז"ל דרוצה היה לדעת אם יכשירנה, שהרי אפשר דאע"ג דכשרה היא מ"מ ר' ירמיה לא היה רוצה לאכול דהרי הו"ל בהמה שהורה בה חכם:

ונראה דאה"נ דר' יצחק בר יוסף רוצה היה לדעת דאם ר' ירמיה יאכל ממנה ע"כ דבועא עם מוגלא עכורה או סרוחה ג"כ כשרה, דלא שייך בה בהמה שהורה בה חכם כיון דאגמרי' סמך, דצמחי בריאה כשרה, ואם ר' ירמיה לא ירצה לאכול ע"כ דס"ל דעכ"פ אי עכורים או סרוחים טרפה, ומש"ה אינו רוצה לאכול אף שאינם עכורים או סרוחים דהו"ל בהמה שהורה בה חכם, ומש"ה שפיר קאמר ליה ר' ירמיה מה אעביד לך דכי אתו לקמיה דר' יוחנן משדר להו לקמיה דריב"ש דמורה בה להתירא וליה לא ס"ל לאכשורי, משום חשש עכורים או סרוחים, ומש"ה אף דלא קיי"ל כר"י ורק כשמואל דהעלתה צמחים כשרה מ"מ לא רצה לאכול משום דהו"ל שוב בהמה שהורה בה חכם. ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי מעצמי וראיתי שהקשה כן בראש אפרים (סימן זה בקוה"ר סק"א), הא דקאמר שם (דנ"ה ע"ב) אמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא ופריך ר' תנחומא וכללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא, וכתב רש"י ז"ל דמוגלא כשר בריאה כדאמרן דקיימן