פתח האוהל רד

שניקב וחסר א"כ הרי שליט בה אוירא בפנים א"כ אמאי גבי אוזן בכור פשיטא ליה דלא הדרא בריא משום אוירא והכא גבי אתרוג מספקא ליה:

אמנם לפע"ד לחלק דאף באוזן בכור פשיטא ליה לרבא דאויר מקלקל המכה זה דוקא גבי בשר בע"ח משא"כ בצומח דעיקר גדולו הוא ע"י רוח ואויר וכמו דאיתא בריש תענית (ד"ג ע"ב) תנא העבים והרוחות הרי הם כגשמים כו' וזיקא דבתר מטרא כמטרא שפיר מספקא ליה לרבא אי נימא גם הכא כיון דשליט בה אוירא הדרא בריא ואף דהכא איירי באתרוג תלוש [ואחד מהתלמידים הראה לי דברי רש"י ז"ל מנחות (ס"ד ע"ב) דע"י זיקא מתקשה] מ"מ יש לחלק כן ומצאתי לי ראיה בתמים דעים (סי' רל"ב) שהאריך בענין יבש והביא האי ריאה שיבשה ויבש גבי אוזן בכור, וכתב והנה האתרוג מהכרע השכל דומה לבשר שכל זמן שהוא לח מוציא לחות כו', אבל יבשות העצים אין לנו להכריע מזה עי"ש, ולפ"ז כמו שיש לחלק לענין יבש ה"ה שיש לחלק לענין הדרא בריא בין בשר החי לצומח, ועי' בתוס' ר"פ לולב הגזול ובר"ן ז"ל שם לענין יבש, ובלא"ה נראה לפע"ד דאין לדמות בענינים אלו זה לזה שהרי בגלודה אם נשתייר בה טפח כשרה דהדרא בריא עי' בתוס' סוכה שם ד"ה הא בכולה, אע"ג דשליט בה אוירא וכן באתרוג אם נקלף מקצתה כשר משום דהדרא בריא כמ"ש שם בלבוש ובה"ע הרי חזינן דיש מקומות אע"ג דשליט אוירא הדרא בריא וע"כ דאין לדמות זה לזה וי"ל אע"ג דלענין יבש פשיטא ליה דיש חילוק בין שליט אוירא או לא, מ"מ לענין נשפכה כקיתון מספקא ליה:

[יא] סעיף יד צמקה כולה אם מחמת בני אדם שהפחידוה, כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה טרפה, ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול רעם, או ראתה זיקים וכיוצא בזה, או מפחד שאר בריות כגון מקול שאגת אריה וכיוצא בזה כשרה. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל אלא מיהא היכי דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל או רעמים ושחטוה ונמצאת שצמקה הריאה שלה צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי אי תלינן כו', ואפשר מדקתני מתניתין חרותא ביד"ש כשרה משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דביד"ש הוא כשרה, דאי לא מנא ידעינן דביד"ש הוא, ואין ראיה כ"כ דדילמא הכי קתני חרותא כל היכי שנתברר דביד"ש הוא כשרה והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דע"י בדיקתה ודאי איגלי לן דבידי שמים הוות וצ"ע עכ"ל. והמהרש"ל ז"ל הובא בט"ז (ס"ק כ"א) כתב להוכיח דע"כ דאם רדף ארי או ששמעה קול רעמים תלינן דביד"ש הוא דהרי מתניתין קאמר ואלו כשרות וקתני חרותא ואם אין בה כשרות כלל אלא לעולם בספיקא עומדת דבדקינן א"כ אמאי קתני באלו כשרות יותר מבאלו טרפות, אלא ודאי קמ"ל התנא דבכלל אלו כשרות היא היכא דחזינן דשמעה קול רעם או ששמעה שאגת ארי שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך בהמות נבהלים עכ"ל. והתב"ש (ס"ק ס"ז) כתב ע"ז לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא אשמעינן מתניתין היכא דנבדקה ונתברר דהוי ביד"ש כשרה, והא דלא תנא היכי דנתברר דהוי בידי אדם טרפה כבר תירצו בגמרא ריש פרקין דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה עכ"ל:

ולפע"ד דכוונת הרש"ל ז"ל דודאי טרפות שלא הוזכר כלל במשנה אמרינן דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה משא"כ הכא כיון דבלא"ה הוצרך למיתני חרותא ביד"ש כשרה, וביד"א אתיא בזה הכלל הו"ל למיתני בהדיא חרותא ביד"א טרפה וממילא הוי ידעינן דביד"ש כשרה, [וכעין זה כתב בספר לב אריה (דמ"ב ע"א) בהא שכתבו התוס' דלא קתני דמיא לדיותא ודמיא לבשרא משום דלא אמרינן דאתיא בזה הכלל רק מין טרפות אחר דלא איירי במשנה אבל טרפות הריאה דאיירי בה מתניתין וחשיב בה תרי גווני שניקבה או שחסרה הו"ל למיתני ג"כ או שלקתה במראה ע"ש], ושפיר הו"ל למתני דביד"א טרפה וע"כ דמש"ה קתני ביד"ש כשרה כדי להורות דתלינן דביד"ש הוא כל שיש מה לתלות וביד"א ע"כ נכלל בכלל כל שאין כמוה חיה וז"ב בכוונת הרש"ל ז"ל:

אך מה שנראה לפע"ד לתרץ קו' המהרש"ל ז"ל דהנה הפר"ח (ס"ק ל"ה) כתב דאם צמקה ע"י חולי תליא בפלוגתא דהרמב"ם ורא"ש ז"ל דפליגי גבי פצוע דכא דביד"ש כשר, וס"ל להרא"ש ז"ל שם דליקוי ע"י חולי חשיב ע"י אדם אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל שם דחשיב ע"י שמים ומש"ה כתב הכא הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דחרותא ע"י חולי מקרי ע"י שמים ע"ש. והכו"פ (ס"ק י"ד) כתב ע"ז דז"א דרק גבי פצוע דכא דתרווייהו לא הדרא בריא ורק גזה"כ הוא פצוע דכא ע"י שמים כשר ס"ל להרא"ש ז"ל דע"י חולי לא הוי ביד"ש אבל הכא גבי חרותא דתליא רק אי הדרא בריא גם הרא"ש ז"ל מודה דע"י חולי כשרה, כיון דע"י חולי הדרא בריא וכמו דס"ל להרמב"ם ז"ל הבקי בטבעיות עי"ש, ולפ"ז י"ל שפיר כהרשב"א ז"ל דביד"ש כשרה רק ע"י בדיקה והא דלא קתני במשנה דאלו טרפות חרותא בידי אדם, היינו דאי היה קתני חרותא בידי אדם טרפה הו"א דגם ע"י חולי טרפה דזה מקרי ע"י אדם להרא"ש ז"ל, ומש"ה קתני ביד"ש כשרה, וחרותא ע"י אדם אתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, א"כ זה דוקא שאין כמוה חיה, אבל חרותא ע"י חולי דהדרא בריא וחיה כשרה, אבל אי הוי קתני חרותא ביד"א טרפה היה נכלל ג"כ ע"י חולי וא"ש:

או י"ל לפמ"ש בפרי תאר (ס"ק כ"ו) דאפשר דהא דאנו מטריפין באם לא הדרא בריא ע"י שריה במים מעל"ע אינו אלא מספק, דהרי אפשר דאף דלא הדרא ע"י שרית מים מ"מ ע"י חום טבעי הדרא בריא ע"ש, ואמרתי דבזה מדוקדק לשון הגמרא דקאמר אי הדרן בריין ביד"ש הוא וכשרה ואי לא טרפה, ואמאי לא קאמר ואי לא בידי אדם הוא וטרפה, כמו דאמר גבי אי הדרן בריין דביד"ש היא, ע"כ דאף דלא הדרא בריא מ"מ אפשר דלאו בידי אדם הוא ומ"מ טרפה עכ"פ מספק, וראיתי שכ"כ בב"א, אך ברי"ף ז"ל איתא ואי לא בידי אדם הוא וטרפה]. ולפ"ז א"ש דקתני חרותא בידי שמים כשרה היינו ע"י בדיקה וכמ"ש הרשב"א ז"ל ולא קתני חרותא בידי אדם טרפה וכמו שהקשה הרש"ל ז"ל, דהרי אף ע"י בדיקה אכתי לא ידעינן דהוי ודאי ע"י אדם ואע"ג דלא הדרא בריא וא"כ הוי רק ספק טרפה ומתניתין קתני טרפות ודאי [ונפולה כתבו הרבה מפרשים דהוי ודאי טרפה] ומש"ה לא קתני חרותא בידי אדם טרפה:

סימן לז [א] סעיף א ריאה שנמצא בה אבעבועות אפילו הם גדולים הרבה, אם היו מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן הרי זו מותרת, ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים סרוחים או עכורים הרי זה טרפה:

בגמרא (דמ"ח ע"א) בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחין מהו א"ל כשרה, א"ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר, דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה, א"ל ההיא בכוליא אתמר, ובתוס' שם כתבו והא דאמר לעיל רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה