פתח האוהל רב

(או"ח סי' י"א) מהא דזבחים די"ט ודוק, ובשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' מ"ד) כתב להטריף כבד נפוחה מטעם הרמב"ם הנ"ל דהו"ל יתר וכנטול דמי יעו"ש:

והנה מה שכתב הראש אפרים בדיני תר"ל דהרמב"ם ז"ל יחידאה הוא בזה ושהפוסקים חלקו שאין תוספת זה כחסרון, אכתי יש לדון בזה לענין כבד, דהנה הקשיתי לפי גירסת הרי"ף הרא"ש והרשב"א ז"ל דלא גרסי רפרם רק אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל לומר דתוספת זה הוי כחסרון, הרי י"ל דרק רבא לשיטתיה דס"ל יתרת בדרא דאוני טרפה ה"ה דתוספת בריאה הו"ל יתרת וטרפה, אבל לדידן דלית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת, ויתרת בדרא כשר, א"כ בודאי י"ל דתוספת בגוף הריאה לא גרע מיתרת בדרא, ולפי מה שכתב בט"ז (סי' ל"ה סק"ט) בשם הלקוטים דרק ה' אונות ביתרת בדרא כשר אבל יותר טרפה א"ש דכל שכל הריאה והאונות נפוחים הו"ל יותר מה'. אך הרי הרש"ל כתב ע"ז שהוא דעת מבהיל. וראיתי בלב אריה שכתב באמת לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דמש"ה הוי רק ספק טרפה משום די"ל דהו"ל יתרת בדרא עי"ש ולא העיר די"ל דרבא לשיטתיה. ולפ"ז י"ל דאה"נ דמש"ה הפוסקים חלקו על הרמב"ם ז"ל משום דס"ל דהו"ל רק יתרת בדרא וכשר בריאה, אבל בכבד דלא שייך בדרא, ויתר כנטול דמי שפיר י"ל דמודים לגוף סברת הרמב"ם ז"ל דתוספות זה הו"ל כחסרון וטרפה בכבד:

אמנם קשה לי לשיטת הרמב"ם ז"ל מריש בכורות (ד"ג ע"ב) דאיתא בגמרא הא נמי תנינא עינו אחת גדולה ואחת קטנה, ותנא גדולה גדולה כשל עגל, וקטנה קטנה כשל אווז, בשלמא קטנה כשל אווז אין במינו קדוש בבכורה, אלא גדולה כשל עגל יש במינו קדוש בבכורה, אלא לאו דאמרינן כיון דאשתני הו"ל מומא, לא משום דהו"ל שרוע, הכי נמי מסתברא דתנן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין, יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות שתיהן קטנות, גבי אדם הוא דכתיב (ויקרא כ"ב) איש איש מזרע אהרן דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן, אבל בהמה שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי לא הוי מומא, אחת גדולה ואחת קטנה מ"ט אי משום שינוי אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי אלא לאו משום דהו"ל שרוע לא לעולם אימא לך משום שינוי ושינוי הוי מומא, ודקא קשיא לך אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות, התם אי מחמת בריותא יתירא תרווייהו בעי למיברא אי מחמת כחישותא יתירא תרווייהו בעי מיכחש ע"כ לשון הש"ס, הרי דאם אבר גדול ייתר משיעורו הראוי אמרינן דמחמת בריותא יתירא הוא וא"כ מה"ת בריאה הגדולה נאמר יתר כנטול דמי וטרפה, ואדרבה הרי י"ל דבריותא יתירא יש בה:

וכן קשה מהא דתנן שם (ד"מ ע"ב) במשנה עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה [שלכל נראה שזו גדולה מזו. רש"י] אבל לא במדה שאם אינו ניכר אלא במדה אינו מום. רש"י] ר' יהודה אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחברתה, ולא הודו לו חכמים [אר' יהודה קאי. רש"י] ובגמרא קאמר ורבנן [דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חברתה קטנה דמכשרי רש"י] עד כמה, תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשרה ע"כ, ופסק הרמב"ם ז"ל כרבנן, וקשה דנהי דנאמר דזה גופא שהביצה גדולה לא הוי מום, מ"מ אמאי לא תהא מום מטעם כל יתר כנטול דמי דהא איתא שם (דל"ט ע"א) ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אסורי מזבח (פ"ב הי"א) דכל היתר כחסר ולפיכך אם נמצא שם שלש כוליות או שני טחולים פסולה עכ"ל. ושם איירי בפנים דאין זה מום משום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ורק מטעם חסר יעו"ש, אבל היכי דהוא בגלוי הוי גם מום, וכדאיתא (בד"מ ע"א) במשנה בעל חמש רגלים ושאין לו אלא שלש, ובגמרא א"ר הונא ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי [ויעי' (שם ע"ב) במשנה אוזן הגדי היתה כפולה וברש"י ז"ל ובתוס' רבינו רע"א ז"ל אות כ"ה] וע"כ דתוספת בגוף האבר לא שייך בו לומר כל יתר כנטול דמי, וקשה להרמב"ם ז"ל:

והנה לכאורה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ה"ה אם הריאה קטנה משיעורה הרגיל ג"כ יהיה טרפה מטעם חסר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל דחסר כ"ש מהריאה טרפה, א"כ מי יתן מדה ידועה להריאה, ובבינת אדם (שער או"ה סי' י"א) כתב וז"ל נ"ל דאם נשתנה צורת אבר כגון טחול שדרכה להיות ארוכה והיא מרובעת וכיוצא בו כשר וכן כל שאר האברים שהרי אפילו בצורות האונות בסי' ל"ה שכתב הרמ"א דטרפה השיגו כל האחרונים והכשירו ע"ש בש"ך ולא מצינו שפוסל בשינוי צורה עכ"ל:

אמנם אף לשיטת הרמב"ם ז"ל יש להכשיר כבד נפוחה לפמ"ש הראש אפרים (ס"ק קפ"ג) הנ"ל דרק אם מתולדה היא נפוחה שייך בו יתר כנטול דמי אבל לא אם נעשית נפוחה אח"כ, ובספק אם הוא מתולדה י"ל ס"ס דהא גם הרמב"ם ז"ל לא הטריף רק מספק, ובפרט לפמ"ש הר"א שם שאין רגילות שתהיה נפוחה בתולדה ותולין במצוי שרק מחמת חולי נעשית נפוחה יעו"ש:

והנה הב"י (סי' ל"ח) כתב בשם בה"ג היכי דעביא לה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיורא כעמר גופנא טרפה ואי סומקיא הדרא בריא וכשרה, (ויעי' תב"ש סי' מ"א סק"ז ובשפ"ד שם סק"ה] והר"א בפ"ת (סי' ל"ח סקי"א) הכשיר בהפ"מ אפילו היא ג"כ לבנה, ובחכ"א כ"כ בשם הבל"י בכלל י"ז, ושם (בס"ק למ"ד) כתב מרה שהיה הכיס שלה נפוח (ר"ל גישוואלין) נ"ל דטרפה דהוי כבשר שהרופא גורדו ואין אנו בקיאין בזה. ולפ"ז ה"ה בכבד די"ל דהוי כבשר שהרופא גורדו ואיך סתם לעיל להכשיר, ובשו"ת טטו"ד (סי' ק"כ) כתב בכבד נפוחה הנה אני מורה בה תמיד להטריף ואין אני רואה בה שום צד להכשיר כי מאין יאמר דזה הוי בתולדה והוי כמו חסרה הכבד אולי הוי אח"כ ע"י חולי והוי כמו ניטל הכבד והשיג על השאילת יעב"ץ וכתב דכל שהוא גישוואלין הו"ל כבשר רע ונרקב והוי כניקב ונימוק, ובסוף ספרו קנאת סופרים בהשמטות השיגו רב אחד, והוא החזיק דבריו במקום שהוא נפוח הרבה יעי"ש, ובדעת קדושים ובמ"מ כתבו להתיר בנפוח לחוד, וכ"כ בשו"ת בית שלמה (סי' פ"ה) אם אין בה ריעותא אחרת רק נפוח לחוד יעו"ש, יורנו רבינו מה דעתו הגדולה בזה:

[ט] תשובת אדמו"ר הגאון הגדול שליט"א ב"ה יום ח' אדר תרמ"ה לפ"ק פיעמרקוב. לכבוד ידידי הרב הג' החריף ובקי משנתו זכה כעמר נקי מו"ה חיים משולם קויפמאן הכהן שיחיה מתחלה אבקש סליחתו על אשר אני לא אשיב תיכף לכבודו הרמה, אשר נפלאה אהבתי אליו ובכל לב אחפוץ להשתעשע אתו בדברי תורה, אך מה אעשה אם עתותי אינם בידי כלל, כי טרדות העיר והשיעורים הקבועים עם חברים מקשיבים לקולי רבו עלי, נוסף לזה טרדות עיירות אחרות אשר גם עתה מוכרח אנכי לנסוע לעיר.. אשר הרב הגאון הצדיק ובני העיר