פתח האוהל רא

משום דהוי מעבר לעבר וכמו טנרי דמצד אחד כשרה ומעל"ע טרפה, ואדרבה בועא גרע טפי, (ועי' בש"ך סי' ל"ז ס"ק ל"ב). אמנם בלא"ה צ"ל לשיטת הראב"ד ז"ל דהא דאי אית בה מוגלא כשרה לאו שיש בה מוגלא מעל"ע דאל"כ טרפה מטעם בועה מעל"ע וצ"ע עוד:

שוב ראיתי בראש אפרים (ס"ק קנ"ד) כתב דאם נמצא מוגלא די בכך להכשיר האטום ואין צריך בדיקה יותר וכלשון הש"ס והפוסקים, מ"מ אם אירע שבדק והסיר המוגלא ולא בצבץ שם טרפה דהא קמן דלא מחמת מוגלא הוא רק שיש יובש בסמפונות ע"ש, ולפ"ז אתא שפיר דרבינא דקאמר ודאי מחמת מוגלא הוא לא בא כלל ליתן טעם דמש"ה כשרה, רק דודאי מחמת מוגלא הוא וא"צ בדיקה יותר וכשרה, אבל עיקר הטעם דסופה של מוגלא לצאת וא"ש:

אך נראה להביא קצת ראיה לשיטת הכו"פ. דהנה הרמ"א ז"ל (לעיל סעיף ב') כתב י"א שאם נפחו הריאה ונקרע הקרום מחמת הנפיחה טרפה, וכתב הש"ך דדוקא אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ, ובתב"ש (שם סקי"ב) הקשה מהא דאיתא (בסי' ל"ז ס"ד) דבועא בשפולי ונפחוה ולא היה בשר מקיף ובאו אחרים ונפחוה בכח יפה ונעשה בשר מקיף כשר, וכה"ג איתא (בסי' ל"ט ס"ה). ואמאי כשר הרי רוב בהמות אין נפוחות כן, ותירץ דאנן הכי קאמרינן יש בהמות שנפוחות יותר מדאי, ויש שאינם נפוחות כ"כ, רק עכ"פ לא פחות מדרך הנהוג לנפח כל בהמות, ולכן אם נפחוה כדרכה ונקרע הרי יצאת אפילו מגדר הפחות שבנפוחות, אבל אם נפחוה יותר מדאי שיש נפוחות כך, ויש שאינן נפוחות כל כך, וקיי"ל בכל ספק שאחר שחיטה להקל, ומש"ה אם נקרע הקרום אמרינן דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ וגבי בועא בשפולי וכן בסי' ל"ט ס"ה אמרינן דהיתה הריאה מאותן הנפוחות יותר מדאי, והנה לכאורה קשה גבי אטום דקרינן לה ואי מבצבצא כשרה נימא דהיה נפוח יותר מדאי ועי"כ מבצבץ אבל בחייה לא היה נכנס בה הרוח, וע"כ דמש"ה כשרה משום דהוי ספק לאחר שחיטה ואוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן דגם בחייה היתה נפוחה כן וכמ"ש התב"ש, וא"כ כל זה לפמ"ש הכו"פ דאטום טריפה משום דאמרינן שכבר ניקב ועלתה בה קרום מוקמינן אחזקה דלא היה נקב ואין זה קרום מחמת מכה, משא"כ לטעם הרשב"א ולרמב"ם ז"ל דסופו לנקוב הלב או הריאה, ולפמ"ש האחרונים דבכל טרפות על שם סופו לא מוקמינן אחזקה (וכמש"ל סק"ה) א"כ שוב קשה נימא דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ. אמנם י"ל דהא דמבצבצא היינו שנופחין אותה כדרך כל הריאות באופן שבודאי שבחייה היתה נפוחה כן ושוב אין לחוש כלל ולק"מ. אמנם לפי מה שכתב שם הכו"פ סק"ג דאפילו אם נפחוה מעט ונקרע לעולם כשרה דאמרינן דלאחר מותה אין כח הריאה והקרומים חזקים כמו בחייה עי"ש ובתב"ש, צ"ל ע"כ דהכא כשרה אי מבצבצא ולא אמרינן דבחייה לא היה נכנס בה הרוח משום דמוקמינן אחזקת כשרות וכנ"ל, והכו"פ לשיטתיה שפיר מוקמינן אחזקה:

אך קשה לפמ"ש הראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ו אות כ"ג) בשם שו"ת ת הפנ"י דאם נפחוה ונקרע הקרום כשרה משום דאמרינן לחלק בין נפוחת אדם למה שהיתה נפוחה מאליה, די"ל דע"י כח האדם שדחה הרוח נקרע הקרום, ולענין בועא בשפולי או בסרכא אמרינן בודאי דהבהמה היתה נפוחה הרבה, ורק דדבר התלוי בכח כגון נקרע הקרום אמרינן דע"י כח האדם שדחה הרוח נקרע הקרום, והוא דבמחט שנמצאת בריאה דבודקין אם מבצבצא טרפה, וכן בריאה דאוושא אם מבצבצא טרפה, ולא אמרינן דע"י כח האדם נעשה נקב ומבצבצא, היינו כיון דיש ריעותא בלא"ה דהרי מסופקין בנקב, ומש"ה אי מבצבצא טרפה דתלינן מחמת נקב הוא עי"ש היטב ובאות ז', ולפ"ז קשה הכא גבי אטום אמאי אי מבצבצא כשרה נימא דמחמת כח האדם נקרע כיון דיש כאן ריעותא דאטום שאין נכנס בו הרוח, א"כ מה מועיל דמבצבצא, כיון דיש לומר שבאמת בחייה לא היה נכנס הרוח ורק ע"י כח האדם נעשה נקב ומבצבץ וצ"ע כעת:

[ח] סעיף יב ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק ע"כ. הנני להעתיק מה ששייך לכאן שאלה ששאלתי כעת מאת אדמ"ו הרב הגאון הגדול בעה"מ ספרי נפש חיה שליט"א, וזה לשוני:

שאלה יורנו רבינו בכבד שהיתה גדולה יותר מכפי ההרגל והיתה בריאה ושלמה, או שהיתה נפוח שקורין גישוואלין ועי"ז נראית גדולה ומה הדין אם היתה נפוחה רק במקום מרה ובמקום חיותה. והנה בפתחי תשובה (סי' מ"א סק"ד) כתב בשם שאילת יעבץ (ח"ב סי' נ"ח) דתרנגולת שהיתה לה כבד גדולה וגסה כפלים ויותר מהראוי, והכשיר דלא כמורה אחד שהטריף מאחר שהיתה נפוחה שקורין גישוואלין דליתא דאין להוסיף על הטרפות ואפילו אם היתה הנפיחה גם במקום שני הזיתים כשר עכ"ל הפ"ת. והנה המורה שהורה להטריף מבואר בשאלת יעב"ץ שהוא הרב הכנסת יחזקאל ז"ל. והנה לאו יחידאה הוא דבהא דאיתא בחולין (דמ"ז ע"ב) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה. איכא דאמרי בחזותא, ואיכא דאמרי בגושתא, א"ד דנפוחה, וא"ד דפחיזא, וא"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני ע"כ, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה (פ"ח ה"ח) וז"ל ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק שזו תוספת משונה בגופה, ושמא התוספת בגוף כחסרון כמו שאמר במנין עכ"ל, וכתב הכ"מ דטרפה מספק משום דלא ידענא אל מי מהאיכא דאמרי כוון רפרם בדבריו שאמר דדמיא לאופתא טרפה, ורק היכי דשיעא דלית לה חתוכי דאוני כתב דהוי ודאי טרפה מדאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה ואי חסר טרפה ע"כ:

ובראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ו אות ס"א) כתב דלפ"ז היכי שהכבד נפוחה ויש תוספת בגופה במקום מרה ובמקום חיותה לכאורה יש להטריף מספק, לפי מה שפסק בש"ע כאן גבי ריאה להטריף מספק דשמא התוספת בגוף כחסרון, וא"כ גם גבי כבד כה"ג הוי כחסרון ואם ניטלו שני הזיתים שבמקום מרה ובמקום חיותה טרפה, ואע"פ שאין מדמין בטרפות כבר כתב אא"ז בתב"ש (סי' מ"א) לענין קשה כאבן אע"ג דלא איתמר רק לענין ריאה ילפינן מיניה לכבד כמו גבי יבש דילפינן מריאה לכבד עכ"ל, ותמה על השאילת יעב"ץ יע"ש, ובראש אפרים דיני תרתי לריעותא (סוף ס"ק מ"ה) כתב דהרמב"ם ז"ל יחידאה הוא ולאו ריעותא היא ע"ש, ובשו"ת מים חיים (חיו"ד ססי' יו"ד) השיג על הר"א על הא דלמד כבד מריאה דאין מדמין בטריפות, ותמוה שלא ראה שהר"א בעצמו הרגיש בזה וכתב לתרץ. ומה שהביא ראיה מסוכה (דל"ו ע"א) דתפוח או סרוח וללשון ב' של רש"י ז"ל נפוח לחוד לית לן בה רק בנרקב והכא כתב המג"א (סי' תרמ"א ס"ק כ"א), אין ראיה די"ל דבאתרוג לא שייך יתר כנטול דמי דאין לו שיעור שנאמר בו יתר, ומה גם מה שנופח לאחר תלישה והר"א כתב (בס"ק קפ"ג) דרמב"ם ז"ל לא כתב רק היכי דהוא, מתחלת ברייתו אבל מחמת חולי לא שייך בו יתר כנטול דמי כיון שאינו מתולדת הבריאה ולא מצינו שאמרו הכלל הזה אלא היכי שנברא עמו עכ"ל, ועי' בפר"מ בהלכות קה"ת דרק בטרפות קיי"ל כל יתר כנטול דמי ויעי' בפר"מ