פתח האוהל ר

ליה במקום שאין מגין לגמרי כגון תחת הקרום, אמנם לפמ"ש הפרי תאר סקי"ב דרב נחמן פירש בהדיא סמפונא דריאה דאינקב לחברו טרפה ורק דקס"ד דהש"ס דה"ה אפילו לבשר, ומשני ההיא לחבירו איתמר דוקא, ומפרש בזה כוונת הבה"ג עי"ש א"ש:

והרדב"ז (ח"ב סי' רי"ז) כתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל (וכמ"ש בס"ק הקודם ובתירוץ הב' כתב) וז"ל א"נ דס"ל ז"ל דיש חילוק בין ניקב מחמת חולי לניקב מחמת מחט דהיכי דניקב מחמת חולי אפילו ניקב לחבירו טרפה, אבל מחט שנמצאת בריאה אם שלימה היא כשרה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, אפילו שנכנסה דרך סמפון ונקבה אותה לא חיישינן דכיון דלאו מחמת חולי הוא, וסוגיא הכי מתפרשא לפי שיטה זו דהא דאמר רב אשי טרפות קמדמית להדדי כו' לתרוצי נמי פירכא קמייתא אמרה לא מדמינן טרפות דמחט שנמצאת בריאה לסמפונא דריאה דאינקב מחמת חולי, והשתא הדרינן מההוא תירוצא ההוא לחבירו אתמר, אלא בכל גוונא דאינקב סמפונא טרפה, וכגון דאינקב מחמת חולי עכ"ל. ונראה לפע"ד די"ל דזה ג"כ שיטת השערי דורא שכתבתי בס"ק הקודם והובא בש"ך סק"כ שכתב דאם נמצא המחט בסמפון אפילו ניקב לחבירו כשרה, דס"ל דרק ע"י חולי טרפה, ובמבוא שערים כתב שם ג"כ לחלק בין מחט לחולי משום דהמחט בעצמו סותם הנקב ע"ש, ובהגהות רש"ק ז"ל על הפרי מגדים (במ"ז סק"ט) כתב כן מסברא דנפשיה, והוא דבר תמוה שהברזל יהיה סותם הנקב ואין כן דעת כל הפוסקים [וכמ"ש הר"א ס"ק ע"ו], ויותר י"ל לפע"ד דס"ל כשיטת הרדב"ז ז"ל הנ"ל, ואפשר די"ל דס"ל להמבוא שערים בתירוץ זה דקרום מחמת מכה מהני בסמפון הריאה שניקב, ודלא כמ"ש בתירוץ הקודם, ומשום דאינו טרפה רק הואיל וסוף קרום הריאה לינקב ומש"ה ס"ל דגם סתימת המחט מהני אבל היכי דהוא טרפה מחמת עצמו מודה להפוסקים דלא מהני סתימת ברזל:

[ו] סעיף ז הריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב אם הסמפונות עומדים במקומם ולא נמוחו כשרה, ובגמרא פריך ר' אבא לעולא ממתניתין דהריאה שניקבה או שחסרה, מאי חסרה אלימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון. והנה הרמב"ם ז"ל מפרש במתניתין או שחסרה דהיינו שחסר אונא, והקשו דא"כ אמאי לא משני תלמודא הכי, וכתבתי לתרץ (בסי' הקודם סק"ב), וכעת נראה, דהנה החות דעת כתב הא דלא משני דאיירי בחסר אונא וכן י"ל דאיירי בחסר מבחוץ, מ"מ לאו היינו ניקבה משום דבניקבה מהני סתימה משא"כ בחסר, משום דלמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ע"כ לית כלל ענין טריפות חסרון בריאה, והכל הוא לדידיה מטעם נקובה, וא"כ חסר אונא נכלל בכלל נקובה דסופו לינקב וע"כ שפיר פריך דחסרון מבפנים שמיה חסרון וחשיב לי' במתניתין תחת סוג חסרה עש"ה. וקשה שהרי בסוכה (דל"ו ע"א) בעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו כו' כי קא מיבעיא ליה כדעולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, ואמר רבא והוא דקיימי סימפונהא, הא לא קיימי סימפונהא טרפה, הכא מאי דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא הדר בריא אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת או דלמא לא שנא ע"כ, הרי הא דכשרה ריאה שנשפכה כקיתון הוא רק משום דהדרא בריא וכ"כ בחדושי הרשב"א ז"ל כאן, א"כ י"ל דלעולם ס"ל לר' יוחנן סוג חסרון בריאה ורק בנשפכה כקיתון כשרה מטעם דהדרא בריא, משא"כ בחסר אונא וכן היכי דחסר מקרום הריאה לא מהני סתימה די"ל דזה לא הדרא בריא. אך לפמ"ש האור זרוע בשם ר"ח ושערים דר"ש ז"ל דרק רבא הוא דמחדשי והוא דקיימי סימפונהא אבל ר' יוחנן ס"ל אע"ג דלא קיימי סימפונהא כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון (וכמ"ש לעיל סק"ד), וא"כ י"ל שפיר דרק רבא דס"ל והוא דקיימי סמפונהא קאמר התם בריאה הדרא בריא, אבל לר' יוחנן דלא קיימי סמפונהא וכולם נמוקו והלכו להם שוב לא הדרא בריא וכמ"ש החו"ד בס"ק הקודם, ולפ"ז כיון דלר' יוחנן לא הדרא בריא ואעפ"כ ס"ל דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, ע"כ דלא ס"ל כלל ענין חסרון בריאה והכלל לדידיה מטעם נקובה, וה"ה חסרון אונא וכמ"ש החות דעת, ואי"ל דחסרה היינו חסרון אונא, משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק דבעינן דקיימי סמפונהא וכרבא וריאה שנשפכה כקיתון כשרה רק מטעם הדרא בריא, וס"ל ענין חסרון בריאה וכמ"ש בפ"ח מהלכות שחיטה דחשב חסר אונא וכמה טרפות מטעם חסרון וכמ"ש התב"ש (ריש סימן ל"ה) שפיר מפרש דחסרה היינו חסרון אונא וא"ש:

[ז] סעיף ט הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא כו' טרפה. וכתב התב"ש (ס"ק נ"ח) טעם טריפות האטום כתב הרשב"א ז"ל משום שהבהמה בחייה רוחפת הריאה שלה תמיד לקרר חום הלב, וכשיש בה אטום אי אפשר לרחף על הלב כראוי, ורק כשיש בה מוגלא מש"ה כשרה משום דבחייה היה עתיד זה לצאת, אבל הרמב"ם ז"ל כתב הטעם דהוי כנקובה דסופו להתיבש ותנקב וכן משמע מרש"י ז"ל ע"ש, והכו"פ (ס"ק י"ב) כתב בכוונת הרמב"ם ז"ל דקאמר דהוי כנקובה דס"ל דהואיל ואין כאן מוגלא ושום ריעותא דנוכל לתלות בהם סיבת האטום והוא יוצא מחק טבע הריאה, ודאי דהיה נקב ועלה בו קרום מחמת מכה ולכך אותו קרום אין לו טבע הריאה ואין עולה בנפיחה, להיות רק קרום שעלה מחמת מכה ואין רוח החיים נכנס בו להיות עולה בנפיחה וזה נכון ולכך אמר הרמב"ם ז"ל דהוי כנקובה שזהו סיבה לטעם האטום עכ"ל:

והנה מלשון הגמרא לכאורה משמע כמ"ש הכו"פ, דאיתא (בדף מ"ז ע"ב) אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן לה אי אית בה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא, מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה ע"כ. ולפי שיטת הכו"פ דאטום טרפה משום דהוי קרום מחמת מכה שפיר קאמר דאי אית בה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא ולא מחמת שניקב ועלה בו קרום, אבל לפמ"ש הרשב"א ז"ל דטרפה משום דאינה יכולה להניף על הלב ורק כשיש בה מוגלא אע"ג דג"כ אכתי אינה יכולה להניף, מ"מ כשרה משום דסופה היה עתיד זה לצאת, א"כ מה זה דקאמר ודאי מחמת מוגלא הוא, מה בכך דמחמת מוגלא הוא מ"מ הרי אינה יכולה להניף ואי משום דעתיד זה לצאת א"כ עיקר חסר מן הספר והו"ל למימר ודאי מחמת מוגלא ועתיד לצאת, ואי נאמר דרבינא אינו מפרש הטעם דלמה כשרה, וכמו דאינו מפרש הטעם דלמה אטום טרפה, א"כ למ"ל למימר כלל ודאי מחמת מוגלא הוא, הו"ל למימר רק אי אית בה מוגלא כשרה, וע"כ כמ"ש הכו"פ ושפיר הוי טעם דמש"ה כשרה משום דודאי מחמת מוגלא הוא. והנה היה אפשר לומר לשיטת הרשב"א ז"ל דפשיטא ליה לרבינא דכל דמחמת מוגלא כשרה דהא בועא בריאה כשרה וכדאיתא שם (דמ"ח ע"א) דהעלתה צמחין כשרה וכן בקיימי צמחי צמחי כו' מורי בה להתירא, ולא היה צריך לפרש יותר. אך יש להקשות לפי שיטת הראב"ד ז"ל בתמים דעים (סימן י"א הובא בתב"ש ס"ק נ"ה ובפר"מ בש"ד ס"ק כ"ז) דאטום ע"כ לא הוי רק אם הוא מעבר לעבר, שהרי אנו מכשירין טינרי בריאה אע"ג דהוי אטום, וע"כ דאטום שאני משום דהוי מעבר לעבר עי"ש, וא"כ קשה מה קאמר ודאי מחמת מוגלא הוא, מה בכך דהוי מחמת מוגלא מ"מ י"ל דטרפה