פתח האוהל קצט

אופן [ז] דהנה הכו"פ הקשה אנה מוזכר טרפות נקיבת הסמפון במשנה ותירץ דטרפה משום סוף הקרום לינקב. אמנם כתבתי (לעיל אופן ב') דלר' אמי ע"כ הא דקתני ניקבה הריאה ולא קתני ניקבו קרום הריאה משום דריאה כולל גם הסמפונות וכמ"ש הכו"פ והנה לקמן כתבתי דאי ניקב הסמפון טרפה רק משום דסופו של קרום לינקב מהני בסמפון קרום מחמת מכה כיון דאינו טרפה מחמת עצמו. ולפ"ז מתורץ קו' המהרש"א ז"ל דלרבנן דמכשרי לא פריך די"ל כנ"ל דבודקין הסמפונות ואין לחוש שמא עלה בו קרום ונסתם, דס"ל דבאמת מהני ביה קרום. אך ר' אמי דס"ל דהוי טרפות בפ"ע דהרי להכי שינה התנא ותנא הריאה שנקבה כדי לכלול הסמפונות ואי הוי טרפה רק משום סוף הקרום לינקב לא היה צריך למתני הריאה שניקבה וכמ"ש הכו"פ, וא"כ לר' אמי לא מהני בסמפון קרום מחמת מכה ושפיר פריך. דאי"ל דבודקין הסמפונות הרי יש לחוש לקרום שעלה בהם:

[ה]שם ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלין זה מזה ואין בשר ביניהם טרפה, שחבירו קשה ואינו מגין עליו אבל ניקב לבשר הריאה, הבשר מגין עליו וכשרה ע"כ, והרמב"ם ז"ל כתב ניקב אפילו לחבירו טרפה, וכתב הט"ז לתרץ דכוונתו דלא מיבעיא במקום שאין לו סתימה כגון באותן סמפונות שלצד חוץ שאין עליהם בשר כלל רק עור הריאה פרוש עליהם בלי סתימה פשיטא דטרפה, אלא אפילו אם ניקב לחבירו וחבירו מגין עליו נמי טרפה אבל בשר פשיטא דמגין עכ"ל, והקשה בלב"ש (ס"ק מ"ו) אמאי באמת לא יהיה מהני סתימת עור הריאה הא עור סותם ומגין על הנקב וכמ"ש הנו"ב והפר"מ (סי' למ"ד במ"ז סק"ב) עי"ש. ונראה לפמ"ש הכו"פ דטריפות הסמפון הוי משום דסוף של עור הריאה לינקב עי"ש, וא"כ י"ל דהכא לא מהני סתימת עור הריאה כיון דסופו לינקב ע"י נקיבת הסמפון, ואף די"ל דאין סופו לינקב הואיל וסותם הנקב מ"מ אינו מוכרח, וי"ל כנ"ל דכיון דשלט הלקותא בסמפון וסופו של קרום הריאה לינקב לא מהני סתימה בקרום הריאה רק בבשר הריאה:

והנה הכו"פ כתב דאם טרפות הסמפון הוי מחמת שסופו של קרום הריאה לינקב שוב לא מהני שום סתימה אם ניקב הסמפון כיון דחזינן דשלטא הלקותא עד דנקב הסמפון. אך בראש אפרים השיג ע"ז דאדרבה אי טרפה רק הואיל וסוף הקרום לינקב מהני סתימה אף בקרום מחמת מכה וכמו בטרפש הכבד (בסי' מ"א) דמהני סתימה בקרום מחמת מכה כיון דטרפה רק הואיל וסוף הכבד ליטול עי"ש (בפ"ת ס"ק ע"ו ובקוה"ר סי' ל"ב), אמנם כתבתי בסה"ק בשם מבוא שערים דקרום מחמת מכה לא מהני בניקב הסמפון, ע"כ דהוא טריפות מחמת עצמו:

ונראה לפע"ד להביא ראיה דלא מהני קרום מחמת מכה בניקב הסמפון. דהנה רש"י ז"ל הקשה הא דמשני ההוא לחבירו איתמר דאכתי תקשה דניחוש שמא ניקב לחבירו, ותירץ דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, ובכנה"ג (בהגהות ב"י ס"ק ק"כ) כתב הא דלא מתרץ משום דהוי ס"ס ספק אם ניקב סמפון או לא, ואת"ל ניקב שמא ניקב למקום שבשר מגין, דהוי ס"ס שאינו מתהפך, דלכשת"ל ספק ניקב למקום שבשר מגין ספק לא ניקב, ואת"ל ניקב למקום שאין בשר מגין שוב אין לצדד היתר עכ"ל. והנה מה שתירץ דלא הוי ס"ס המתהפך קשה לפמ"ש הש"ך (סי' ק"י סקט"ו) דהיכי דצריכינן לדון אם ניקב כלל א"צ לס"ס המתהפך, דמתחלה צריכין אנו לדון אם היה כאן נקב כלל עי"ש, ומה שהקשה דהוי ס"ס דהוי ספק אם ניקב הסמפון לק"מ שהרי, רש"י ז"ל כתב בד"ה כשרה דכיון דנמצאת בבשר הריאה ע"כ. ניקבה הסמפון ויצאה לבשר הריאה ואין כאן ספק כלל. והנה הר"ן ז"ל הקשה למ"ד דאין סרכא בלא נקב וסרכא כסדרן כשרה דסותם א"כ כל נקב בריאה יהיה כשר דאפשר דיעלה סרכא כסדרן, ותירץ דאיכא נקבים דאין ראוים להעלות סרכא והוי ספק טרפה, אבל אי הוי ידעינן דיעלו סרכא היה כשרה מעכשיו וכמו דאמר גמירי דאי מבדרי לה סמא וחיי וכן כתב הרא"ה ז"ל לפי שיטתו דמהני קרום מחמת מכה ורק בושט וריאה אינו קרום דכל נקבים הוי רק ספק טרפה דשמא ראוים להעלות קרום מחמת מכה וכמ"ש בסק"ג. ולפ"ז אי נאמר דניקב הסמפון טרפה רק משום דסופו של קרום ינקב ומהני ביה קרום מחמת מכה א"כ לא הוי רק ספק טרפה, א"כ מאי קשיא ליה לרש"י ז"ל דניחוש שמא ניקב לחבירו הרי הוי ס"ס ספק שמא ניקב לבשר ואת"ל לחבירו שמא יעלה קרום מחמת מכה, והוא ס"ס המתהפך שמא יעלה קרום ואת"ל לא יעלה שמא ניקב לבשר, וע"כ דלא מהני ביה קרום מחמת מכה:

וכן יש להוכיח מהא דתירץ רש"י ז"ל דלא חיישינן שמא ניקב לחבירו דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ולפמ"ש האחרונים ובחדושי הרי"ם ז"ל על התוס' חולין (דמ"ז ע"א) ד"ה היינו דחזקה לא מהני רק על שעבר אבל לא להבא דלשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ומש"ה בדבר שטרפה על שם סופו לא מוקמינן אחזקה א"כ אי נאמר דטריפות הסמפון הוא על שם סופו של קרום ליפסק איך מהני חזקה וע"כ דהוא טרפות בפ"ע, שוב ראיתי שהקדימני בזה בספר ערוגות הבושם:

והיה אפשר לומר לפע"ד דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד ז"ל אי טריפות הסמפון הוא טריפות בפ"ע או מטעם דסוף הקרום לינקב. דהנה כתב הרמב"ם ז"ל (בפי"א מה"ש ה"ה) וז"ל וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא לחה חוששין שמא נקב סימפון שתחתיו וצריכה בדיקה, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל וז"ל, א"א ברוב דברים לא יחדל פשע, ואם ניקב סמפון שתחתיה מה בכך והלא לא אמרו אלא סמפון שניקב לחבירו טרפה עכ"ל, והפר"ח סקי"ח תמה על הראב"ד ז"ל דהרי בודאי מוגלא אינו מגין ורק בשר הריאה סותם (ועי' בט"ז סוף סק"ט), והפרי תאר (סקט"ו) כתב לתרץ דס"ל להראב"ד ז"ל דכיון דהליחה סופה להתרפאות ולהעלות במקומה בשר דיינינן ליה מעתה דלאו נקב הוא דכל העומד לבילה אין בילה מעכבת והבשר ישנו בהשבה ולזה דייק הראב"ד דלא אסרו אלא לחבירו, דתמיד לא הוי סתימה, משא"כ כל דלא הוי לחבירו הגם דעתה הוי מוגלא או כמים הדר חלים ועולה הבשר וחוזר להכשירו זה הוא כוונת הראב"ד, ולא כן הוא דעת הרמב"ם דכיון דסוף סוף הרי הוא עתה בלא סתימת בשר טרפה עכ"ל, ואכתי קשה דעת הראב"ד ז"ל דמה בכך דהדר חלים ונעשה בשר מ"מ שוב הוי סתימה דלאחר זמן ולא מהני דלאו סתימה דמעיקרא הוא וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דף מ"ג) הובא בט"ז סק"ד. אך לפי הנ"ל י"ל דהראב"ד ז"ל ס"ל דטריפות הסמפון הוא רק משום דסוף הקרום לינקב ולפ"ז כיון דטרפה רק על שם סופו, שוב אמרינן דסופו להתרפאות ויהיה הבשר סותם, ואין סוף הקרום ליפסק, ומהני כמו קרום מחמת מכה דמהני גבי טרפש הכבד אע"ג דלאו סתימה דמעיקרא הוא כיון דטרפה רק על שם סופו, אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דהוא טרפות מחמת עצמו ומש"ה דוקא בשר סותם אבל לא מוגלא אע"ג דהדר חלים הו"ל סתימה דלאחר זמן, וס"ל דבעינן שיהיה דוקא סותם תיכף, (ועי' פר"מ מ"ז סק"ט):

והנה הקשה הט"ז לפי מה שכתב דכוונת הרמב"ם ניקב אפילו לחבירו טרפה, היינו לא מבעיא קרום הריאה דאינו מגין אלא אפילו חברו אינו מגין, דא"כ מנ"ל לתלמודא לומר ההוא לחבירו איתמר, אמאי לא מוקי