פתח האוהל קצה

ג"כ ושט משום דבושט באמת לא מהני הקפה משום דהו"ל ספק בשחיטה ועי' בסי' נ' פלוגתת הפוסקים אי מהני הקפה בלב וכבד וקורקבן:

ולפ"ז היה אפשר לכאורה לתרץ שיטת הר"י הלוי ז"ל הנ"ל דס"ל דבריאה לא תלינן בזאב, והקשה הרשב"א ז"ל שהרי קאמר בריאה דניקב במקום דממשמשא ידא דטבחא תלינן דהא תלינן בזאב הרי דגם בריאה תלינן בזאב. ולפ"ז י"ל דס"ל להר"י הלוי ז"ל כשיטת הי"א שכתב רש"י ז"ל והוא שיטת הראב"ן ז"ל דדוקא במיצר החזה תלינן בידא דטבחא ושם הו"ל כל נקב רק ספק טרפה וכמ"ש הר"ן ז"ל, דשמא יעלה סרכא בכסדרן או יסרך לדופן ורק בס"ט תלינן בזאב וכל נקובי בני מעים הו"ל ספק טרפה אבל היכי דאין ראוי להעלות סרכא בכסדרן לא תלינן בזאב, ויש לדחות:

אך קשה הא דקאמר שם (ד"ח ע"א) דתלינן בזאב ואין חוששין שמא במקום נקב נקב ופריך ליה ר' אבא לר"ה מהא דראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים חוששין שמא במקום נקב נקב, ומשני ליה מי קמדמית איסורא לסכנתא, ואמאי לא קאמר דהרי בנטל זאב בני מעים אפילו היו נקובים לא הוי רק ספק טרפה שמא יעלו קרום משא"כ בנחש אם אכל ממנו הו"ל ודאי סכנתא, ורבא פריך שם דמאי שנא ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא ואביי קאמר דס"ט ברה"ר טהור וספק מים מגולין אסורין, ולא קאמר כלל דהכא הו"ל ג"כ ספק טרפה ולא דמי כלל לאם אכל ממנו נחש, ואפשר דגם התם הו"ל רק חשש סכנה ודוחק, וכן יש להעיר אמאי דקאמר הש"ס דנטל זאב הבני מעים והחזירן כשהם נקובים תלינן, ולא קאמר והחזירן כשהם נקובים וחסרון קצת דבזה לא מהני שום סתימה (עי' בריש חות דעת לסי' ל"ו) והו"ל ודאי טרפה, משא"כ בנקב לחוד דאיכא ג"כ ספק שמא יעלה קרום ואין זה רבותא כ"כ דתלינן בזאב:

והנה יש להעיר הא דאיתא (בדף נ"ג ע"ב) בקוץ שניקב לחלל טרפה מטעם שמא נקבו הדקין ואי אפשר בבדיקה שנקב דק אינו ניכר בהם כמ"ש רש"י ז"ל, ולא אמרינן דהוי ס"ס שמא לא נקבו ושמא יעלה בהם קרום ואפשר דרק באם נקבו מחמת חולי ראוי להעלות בהם קרום משא"כ נקבו מחמת קוץ או מחט:

עוד יש להעיר בחולין (דמ"ט ע"ב) דאמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם כו', ההוא נקב דסתמה חלב טמא דאתא לקמיה דרבא, אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דהא א"ר ששת חלב טמא נמי סותם, ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל, א"ל ר"פ לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ. ולהרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא ולפמ"ש הכנה"ג הנ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הרא"ה ז"ל דבכל מקום מהני קרום מחמת מכה א"כ הכא לאו איסורא דאורייתא הוא דהא הו"ל רק ספק טרפות דשמא הוא מהנקבים דיעלו קרום מחמת מכה, ולפמ"ש השב שמעתתא (ש"א פ"ד) דרבא דקאמר בחולין דמ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, ע"כ דס"ל כשיטת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, א"כ שפיר פריך ליה רב פפא לרבא לשיטתיה, והפנ"י בסוכה (דט"ו) כתב דר"פ דס"ל פרוץ כעומד מותר ס"ל ס"ד מדרבנן לחומרא צ"ל דרק לרבא פריך אבל לדידיה הו"ל רק ספיקא דרבנן:

אמנם קשה לי מה שכתב הכנה"ג דהרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל כהרא"ה ז"ל, והרי הרמב"ם ז"ל כתב בה"ש (פ"ז ה"ז) נזייה שנמצאת במרה אם היתה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד מותרת, ואם ראשה חד כגרעינת הזית אסורה שהרי נקבה אותה כשנכנסה, וזה שלא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה עכ"ל, וזה שלא כפירוש רש"י ותוס' בגמרא עי"ש. וקשה והרי הוגלד פי המכה ואינו ניכר כלל שיש כאן נקב, א"כ זה הוא שעלה קרום מחמת מכה וכשר במרה, דדוקא בוושט וריאה טרפה, ואפילו אם נדחוק דהוגלד פי המכה אין זה קרום שעלה מחמת מכה, מ"מ הרי הוי ס"ס שמא לא נקב ושמא קרום עלה בו כיון שאינו ניכר כלל. אך מרמב"ם ז"ל משמע דהוי ודאי ניקבה וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל בהלכה ח', והכ"מ שם כתב דהוי קרום מחמת מכה גבי קנה הכבד ולרמב"ם ז"ל הרי קרום מ"מ כשר וברמב"ם ז"ל ריש פי"א] דחשב ספק טרפה דמהני ביה שהיה י"ב חודש ולא חשב נקב בבני מעים וכדומה דהוי ספק דאפשר דיעלה בהם קרום מחמת מכה וכמ"ש הרא"ה ז"ל, ובזה יש לדון ודוק. וברמב"ם ז"ל בהלכות שגגות (פ"ב ה"י) כתב השוחט את הפסח ביום י"ד שחל בשבת כו' ונמצא טרפה בסתר כגון נקוב מעים או ריאה הרי זה פטור מפני ששחט ברשות עכ"ל. וקשה הרי נקוב מעים בלא"ה פטור מחטאת דהרי הוי רק ספק טרפה דשמא יעלה בהם קרום מחמת מכה ואין לחייבו חטאת מספק, ובשלמא ריאה נקט שפיר, דבריאה לא מהני קרום משא"כ בבני מעים קשה, וע"כ דלא ס"ל כהרא"ה ז"ל:

והנה הא דאיתא שם (ד"נ ע"א) תניא רשב"ג אומר בני מעיין שניקבו וליחה סותמתן כשרה, מאי ליחה א"ר כהנא שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [גילד"א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק, רש"י] ומסיק דאין הלכה כרשב"ג ע"ש. והנה להפוסקים דס"ל דבכל מקום קרום מחמת מכה לא מהני צ"ל דרשב"ג ס"ל דליחה עדיף מקרום מחמת מכה, והפוסקים דס"ל דבבני מעים שניקבו מהני אם עלה בהם קרום צ"ל דליחה גרע מקרום שעלה ולהכי לא קיי"ל כרשב"ג, והראב"ן ז"ל כתב (בסי' רמ"ז) הדקין שניקבו והליחה סותמתן טרפה, דזימנין דמיתרמי דהבהמה משלשלת מחולי וליחה מתגררת ויוצאה ונמצאו נקובין עכ"ל. נראה דכוונתו לתרץ הא דקרום מהני לשיטתו ז"ל בסי' רכ"ו כנ"ל, משום דליחה גרע טפי דלפעמים יוצאה ממנה:

ואדמו"ר הרה"ג הגדול מו"ה חיים אלעזר וואקס שליט"א בעמ"ס נפש חיה, אמר לי לישב שיטת הי"א שהביא רש"י ז"ל הנ"ל דהא דתלינן היכא דממשמשא ידא דטבחא הוא דוקא במיצר החזה, ורש"י ז"ל חולק ע"ז דהרי בכ"מ דאפשר לתלות תלינן, אך דהנה הש"ך ז"ל כתב (בס"ק י"ב) דכל דתולין במשמוש ידא דטבחא כשרה ואין צריכין כלל להקיף ולדמותו לנקב שנעשה אחר שחיטה ומ"ש הכל בו שצריכין דוקא להקיף הוא ט"ס, והגהות מרדכי כתב דאף דאי איקפו ולא אדמו ג"כ כשר, והפר"ח חולק ע"ז דאם איקפו ולא אדמו טרפה ואין תולין שוב ביד הטבח ע"ש. ולפ"ז שוב י"ל דלכתחלה צריך הקפה דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן, וכדעת הכלבו. אמנם לפמ"ש הנו"ב (סי' מ"ג הנ"ל) דאף לשיטת הרשב"א ז"ל דבס"ס אם יכולין לברר צריכין לברר זה דוקא אם יבררו שני הספיקות משא"כ אם יברר רק ספק אחד וספק השני אין יכולין לבררו ורק שיהיה אסור משום דספיקא לחומרא בזה אין צריכין לברר כלל, וא"כ במיצר החזה דראוי להעלות סרכא בכסדרן או להאחז בדופן וא"כ אף אם יקיפו ולא אדמו ויהיה מוכח שהנקב נעשה מחיים מ"מ אכתי יהיה רק ספק טרפה דשמא היה מעלה סרכא כסדרן או לדופן, ומש"ה תלינן בידא דטבחא וכשרה דלא הקפה משא"כ בנקב בריאה באומות דבזה לא מהני סרכא בכסדרן ולא סתימת הדופן שוב י"ל דאף דמשמש ידא