פתח האוהל קצג

תיבדק [הריאה מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא טרפה ואם לאו כשרה, רש"י] והקשה בספר גדולי הקדש (סי' נ"ג) דהרי שמואל ס"ל הכא דניקב קרמאה עילאה לחוד טרפה א"כ יש לחוש שמא ע"י השמיטה ניקב קרום העליון ולא מהני הבדיקה שאין הרוח יוצא, וכמו דפריך שם (דנ"ו ע"א) גבי הכתה חולדה על ראשה דמכניס ידו לפנים ובודק אי מבצבץ ועולה טרפה, הניחא למ"ד עד דמנקיב קרמא תתאה, אלא למ"ד אינקיב עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ניחוש דילמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב, ומשני אי איתא דאינקיב עילאה תתאה אגב רוככיה מיפקע פקע, והכא גבי ריאה לא שייך תירוץ זה עי"ש, ולפ"ז א"ש דכל דלא נפרדו הקרומים זה מזה מודה שמואל דסותם, והקרומים לרוב נדבקים ונאחזים זב"ז וכמ"ש בב"א בקוה"ר (לסי' ל"ו ס"ז):

אמנם הנה הרשב"א ז"ל ס"ל דניקבו זה שלא כנגד זה כשרה ומדמה לה לקורקבן, והקשו עליה שהרי שאני מקורקבן דבריאה הקרומים נפרדים ע"י הרוח שתבוא ביניהם וכמו דאמר והאי דאוושא זיקא דביני וביני, ובראש אפרים בקוה"ר (לסימן זה ס"ח) הביא דהרשב"א ז"ל בתשובה (ח"ג סי' רי"ז) תירץ קושיא זו דהא דקאמר זיקי דביני ביני הוא, לא כפירוש רש"י ז"ל דהרוח נכנס בין שני הקרומים, ורק דהכי קאמר תתאה אינקיב ובאותו נקב נכנס הרוח וכנגדו הוא דאוושא ולעולם קרום העליון דבוק הוא לתחתון, ורוח לא יבוא ביניהם אלא שנתפשט הרוח שם ונקרע עכ"ל, ולפ"ז שוב גם מדברי רב יוסף לא ידעינן דהיכי דהקרום העליון נפרד ג"כ כשר בניקב התחתון , וצ"ל כתירוץ התוס' דקאמר הלכתא מגין רק משום דבעי לאתויי הא דרב יוסף, אך לא ידעתי אמאי באמת בעי הש"ס לאתויי הכא הא דרב יוסף שהרי כל דברי ר"י איתא שם תיכף בדף שאחריו:

ואפשר לפי מה שכתב התב"ש (סק"ג) להוכיח דע"כ אם ניקבו זה שלא כנגד זה והרוח יוצא טרפה. ודלא כהב"י אליבא דהרשב"א ז"ל, מהא דקאמר רב יוסף דאי מבצבצא טרפה ואכתי נבדוק דילמא ניקבו זה שלא כנגד זה ועי"כ מבצבצא, וע"כ דגם באופן זה טרפה ע"ש. ולפ"ז י"ל דכיון דמסיק הכא הש"ס דמגין ובעינן דוקא שינקבו שני הקרומים מש"ה בעי לאתויי הכא דברי רב יוסף לומר דאם ניקבו שניהם אף זה שלא כנגד זה טרפה שוב ראיתי שכ"כ בחדושי הרי"ם ז"ל לתרץ בזה ק' התוס' ע"ש:

[ג] סעיף ג ניקבה ועלה בו קרום ונסתם טרפה, והוא מימרא דר"י (חולין דמ"ז ע"ב) קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ושם (דמ"ג ע"א) קאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום, וכתבו הפוסקים דלאו דוקא ריאה וושט דה"ה בניקבו הדקין ושאר טריפות, וכתב הרוקח (ססי' שפ"ד) דנקט ושט וריאה דקמ"ל דאע"ג דיש לריאה וושט שני קרומין ואם ניקבו זה בלא זה כשר הייתי סבור קרום שסתמו מועיל קמ"ל וה"ה בכל נקובי עכ"ל ועי' מ"ש ע"ז בתב"ש סימן מ"ו ועי' באשכול סי' י"ז]. אמנם הרא"ה ז"ל כתב (בבד"ה ב"ב ש"ג) דדוקא בושט וריאה אינו קרום דרק בהו איתמר הא בכל דוכתי בודאי הוי קרום. [וראיתי כעת בספר דעת תורה בפתיחה לטרפות (ס"ק ל"ב) שהביא שכן כתבו ג"כ העיטור ז"ל (בה"ש ח"ג) ופרדס הגדול לרש"י ז"ל (סי' רי"ד ורי"ז) ודלא כמ"ש בפירושו, וכ"כ התו"ח חולין (דמ"ג) בשם הראב"ן ז"ל דדוקא בושט משום דאכלה ביה ופעיא ביה, והתו"ח הקשה דהרי גם בריאה אמרו דאינו קרום וכתב בנחל אשכול משום דנפחא ביה וע"י הרוח מתקלקל הקרום] ובכנה"ג (סי' ל"ג בהגהת הטור ס"ק י"ג) כתב דדעתו נוטה לומר דהה"ג והרמב"ם ות"ה והרא"ש והטור ורי"ו וצדה לדרך שכתבו בושט וריאה אינו קרום ולא כתבו כן בשאר נקובים, ס"ל דדוקא בושט וריאה קרום מחמת מכה אינו קרום אבל לא בשאר נקובים עי"ש:

והנה הרשב"א ז"ל במשמרת הבית הקשה על הרא"ה ז"ל דא"כ למה אמרו שם (דמ"ח ע"א) גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, א"ל רב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא, אי הכי כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשרו וזהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג, ומשני לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום, ולהרא"ה ז"ל למה קאמר זהו פסול שחוזר להכשרו פשיטא דמ"ש מכל נקובי דעלמא ומאי זהו, אדרבא גבי ושט וריאה הו"ל למימר זהו פסול שאינו חוזר להכשרו שזהו חידוש שבכ"מ כשר וכאן פסול, וכן רב יוסף דהוי ס"ל דליכא אלא ההוא דנסתם במאי טעי שלא ידע שלא נאמר אלא בריאה וושט, ומי משוית ליה לרב יוסף טועה גמור ולא ידע בטרפות כלל, ועוד כשהשיב לו רבינא היה לו לומר לא זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ובושט דכיון דר"י טועה וחושב שכל המקומות כריאה, ורבינא יודע שאין בכולן אלא קרומות ריאה וושט בלבד, היפך לגמרי מדרב יוסף כך היה לו לומר בודאי וכו' עכ"ל:

אך לולא דברי הרשב"א ז"ל היה נראה דהרא"ה ז"ל לשיטתיה שכתב שם וז"ל, ויש כאן קושיא איך מהני קרום בנקב בדוכתי אחריני דלאו ושט וריאה והיכי מהניא סרכה כסדרן או מחתוכא דאוני לדופן א"כ מצינו פעמים נקב שבריאה וכן בבני מעים בא לידי הכשר, וכיון שכן אפילו כי ליכא סרכא וכי ליכא קרום לא ליתסר בנקב דכל מידי דאפשר ברפואה אפילו ליתא לרפואה לא מיתסר מההיא דאמרינן שם (נ"ד ע"א) גמירי דאי מבדרי לה סמא חיי וכיון שאפשר לה ברפואה אע"ג דליתנהו כשרה, ותשובת שאלה זו שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שבידי אדם כגון ההוא דאמר עלה דמחו בכוליתא ומחו בגידא דנשיא, אבל לא בדבר שבידי שמים שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה, ויש נקב כיוצא בו באותו מקום שאי אפשר שתעלה לו רפואה לפי הלחה שנעשה הנקב מחמתה ודבר זה אינו מסור אלא למי שאמר והיה העולם ולפיכך כשאני רואה סירכא בריאה בכסדרן או במקום רביתא נתברר לי שזה הנקב מאותן שראוין לבוא לידי רפואה, וכשאין זה אני חושש עליה שמא מעיקרו אינו ראוי לבוא לידי רפואה עכ"ל, וכ"כ הר"ן ז"ל גבי הני תרתי אוני דסמיכי להדדי אליבא דשיטת רש"י ז"ל ע"ש. אמנם זה דוקא גבי טרפות י"ל דכיון שהעלה קרום איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא היה טרפה. אמנם גבי כרות שפכה דניקב פסול מפני שהוא שותת, אע"ג דאם נסתם אח"כ כשר מפני שהוא מוליד, זה רק מכאן להבא אבל מקודם היה פסול באמת דהיה שותת, ושפיר קאמר זהו פסול שחוזר להכשרו אבל בכל נקובי דעלמא אין זה כלל פסול שחוזר להכשרו דמעולם לא היה טרפה וראיתי שכ"כ בנחל אשכול שם, ומה שהקשה הרשב"א ז"ל דלרב יוסף דס"ד דרק בכרות שפכה אמרינן נסתם כשר וכי לא ידע בטרפות כלל, י"ל דהנה בחת"ס חיו"ד (סי' ל"ח) הקשה רבינו רע"א ז"ל הא דמקשה הר"ן ז"ל אליבא דמאן דס"ל אין סרכא בלא נקב וסרכא כסדרן סותמתה איך תאסר ע"י נקב נימא אי הוי חיה היה מעלה נקב והרי אפילו למ"ד יש סרכא בלא נקב יש להקשות הא דקאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבישרא ואי לא סביך טרפה נימא אי הוי חיה היה מסתבך בבישרא לבסוף, [ [והרא"ה ז"ל הקשה באמת כן] והחת"ס תירץ לו דהר"ן ז"ל לא הקשה אלא דהיה ס"ד דכל נקבים ראוים להעלות סרכה ע"י הליחה