פתח האוהל קצ

דקתני דרוסת הזאב דהרמב"ם ז"ל כתב [בפ"ה ה"ג מה"ש] אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר עכ"ל, וא"כ כיון דגם ספק דרוסה אסורה שפיר קתני בה ג"כ לשון דריסת הזאב, (ועי' בנו"ב חיו"ד (סי' י"ח) ובאחרונים בדין נקובת הוושט אי הוי ספק בשחיטה] ובזה י"ל הא דפריך (בדף מ"ח ע"א) ליתני נקובת הדופן ולא קאמר ליתני ניקב הדופן היינו משום דכיון דניקב הריאה בודאי ורק הדופן סותם שוב צריך להיות הדופן סותם בודאי, אבל ספק ניקב הדופן טרפה כיון דאיכא טריפות ודאי והסתימה הוי ספק וגם דאיכא ריעותא מחיים, ואמרתי זה לפני אדמו"ר הרב הגה"ג שליט"א בעמ"ס נפש חיה וקלסיה מאד:

[ב] סעיף ב חמשה אוני אית לריאה תלתא מימינא ותרי משמאלא כו' ואם חסרה אחת מימין או מהשמאל, או שהיו שנים מימין ושלשה משמאל טרפה ע"כ, וכתב בתב"ש סק"ג וז"ל בהג"ה הר"ץ בשם רוקח ז"ל אם חסר אחת מן האונות, ואחת מן האונות גדולה במראה ובמשך כשיעור ב' אונות נידונית כשתים אפילו בלא סדק וכשרה עכ"ל, ולא מצאתי כן ברוקח שלפני, גם לא משמע כן כלל בשום פוסק רק היכרא בעינן כמ"ש בסעיף זה ופשוט הוא וכ"כ בפר"ח (ס"ק ל"ז) עכ"ל, אמנם במחזיק בדק ס"ד ובכנה"ג בהגב"י (ס"ק צ"ט) הביאו כן להלכה בשם הרוקח עי"ש:

ונראה לפע"ד דפליגי בזה התוס' והרב העיטור ז"ל, דהנה בחולין (דמ"ז ע"ב) קאמר עולא א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון בפנים לא שמיה חסרון, איתיביה ר' אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה, מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון, לא לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה, לא צריכא אלא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ה"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר"ש מודה ע"כ. וכתבו התוס' יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה, אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים, והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידן דא"כ הו"ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הו"ל לאוקמא כר"ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן עכ"ל וכ"כ בהגהת אשר"י בשם או"ז ובמרדכי, והעיטור באות חסר, כתב ג"כ להשיג על היש שרצו לאסור כדברי התוס' דא"כ אמאי לא משני הכא הכי, והוסיף להביא ראיה מהא דאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה ואי חסר טרפה, ואי איתא השתא חסר פורתא מינה טרפה כולה מבעיא, אלא לאו דכשרה עכ"ל, ועי' בב"ח (סי' ל"ו) ד"ה כתב הרמב"ם, ולשיטת התב"ש דאם אונא אחת רחבה כשתים הו"ל חסר אונא מאי ראיה מהא דקאמר רבא דחסר אונא טרפה הרי י"ל דקמ"ל דאף דהיכי דאינו חסר מכמות הריאה כגון דאונא אחת רחבה כשתים ורק שחסר ממנין חמשה אונות טרפה ואין כאן ק"ו מחסר פורתא. שוב ראיתי אח"ז בתב"ש (סי' ל"ו סק"נ) שהקשה מסברא דנפשיה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ח ה"ז] דחסר מגוף הריאה טרפה והרי רבא קאמר חסר אונא דוקא, ותירץ כנ"ל דקמ"ל אף היכי דלא חסר משיעורא כגון שאונא אחת רחבה כשתים עי"ש, והתב"ש לשיטתיה אזיל דאונא אחת רחבה כשתים הו"ל חסר, אמנם העיטור ז"ל דהביא ראיה מהא דקאמר רבא חמשה אוני ואי חסר טרפה דע"כ דחסר פורתא כשר, ע"כ דס"ל כהרוקח דאונא אחת רחבה כשתים לא הו"ל חסר וחסר אונא לא הוי רק היכי דחסר בכמות ושפיר הביא ראיה דע"כ חסר פורתא כשר. אמנם התוס' שהביאו רק מהא דלא משני או שחסרה היינו דחסר פורתא ולא הביאו ג"כ הראיה מהא דאמר רבא חסר אונא טרפה . ע"כ דלא ס"ל כרוקח ואין כאן ראיה:

ולולא דבריהם ז"ל היה נראה לומר דפליגי בזה אמוראי. דהנה איתא שם (דמ"ז ע"ב) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה, איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא איכא דאמרי דנפיחה ואיכא דאמרי דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני ע"כ. והנה בכו"פ (סי' ל"ה סק"ו) הקשה דמאי קמ"ל בהא דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני טרפה הרי כבר אמר רבא חסר אונא טרפה וכאן הא חסרו כולם עי"ש. אמנם לשיטת הרוקח דחסר אונא הוא דוקא שחסר בכמות אבל אם אחת רחבה כשתים אין כאן חסר, וא"כ שפיר קמ"ל דאי דמיא לאופתא דלית לה חיתוכא דאוני כלל בזה טרפה אף דלא חסר מהכמות דהריאה גדולה הרבה כדרכה ורק דלית לה חיתוכא, וזה ראיה להרוקח אמנם שאר האיכא דאמרי דניידו לפרש דדמיא לאופתא היינו דשיעא, י"ל דס"ל כהתב"ש דהא דאמר רבא חסר היינו שחסר המנין לחוד אף שלא חסר מכמות, ולפ"ז שוב אי"ל דרפרם קמ"ל דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני דהרי אף חסר אונא אחת טרפה אף שלא חסר מהכמות:

והנה בגוף הראיה שכתב העיטור מדקאמר רבא חסר אונא טרפה ע"כ דחסר מקצת כשר היה אפשר לומר לכאורה, דהנה הרמ"א ז"ל כתב (בסי' ל"ו) דהמנהג להכשיר אם החסרון ככ"ף פשוטה, אבל אם החסרון ככ"ף כפופה אם יכול להניח בגומא ההוא אצבע אגודל מקרי חסרון וטרפה ואם לא כשרה ע"כ, וכתב בכנה"ג בהגהת ב"י (ס"ק ס"ח) וז"ל כתב דמש"א (דק"ט ע"ג) בהגהות ש"ו כתב דוקא באומות טרפה כמין כ"ף כפופה אבל באונות דנין אותו חסר כמין יתרת העומדת בדרא דאונא דכשרה, וכן בא לידי כמה פעמים באומות ולא באונא ע"כ. וגם דברי הרמב"ם אפשר לפרש כך דחסרון כ"ש אינו אוסר אלא באומות ולא באונות ע"כ, ויראה הא דמחלקין ההגהות בין אונא לאומא מפני שסובר דהא דיתרת בדרא דאונא כשר דוקא בדרא דאוני ולא בדרא דאומא עכ"ל הכנה"ג. ועי' תב"ש שם (ס"ק מ"ו). ולפ"ז מתורץ לכאורה קו' העיטור דשפיר קאמר רבא דוקא חסר אונא טרפה אבל חסר כ"ש באונות כשר דרק באומות חסר כ"ש טרפה, אך זה טעות שהרי הא דמכשירין חסר באונות הוא מטעם דרואין כאלו הוא יתרת בדרא דאונא דע"י החסר נראה האונא כנפרד וכשתים] א"כ כ"ז לדידן אבל רבא הרי אוסר גם יתרת בדרא א"כ גם באונות טרפה, ומ"ש הדמש"א דגם הרמב"ם י"ל כן דרק באומות אוסר, ק"ל שהרי הרמב"ם ז"ל כתב חסר מגוף הריאה אע"פ שלא ניקבה הרי זו כמו שחסר מנין האונות וטרפה לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן הרי זו כחסר וטרפה אפילו היה כ"ש ע"כ. הרי דהרמב"ם ז"ל אוסר חסר מטעם דהו"ל חסר אונא ולא מטעם דהו"ל יתרת שלא בדרא. וכעת ראיתי בספר דעת תורה (סי' ל"ו ס"ק מ"ה) שהביא בשם הדמש"א שכתב דאע"ג דהרמב"ם ז"ל מדמה לה ליבש מ"מ לא דמי לגמרי דיבשה בכל מקום טרפה, ומתרץ בזה דמש"ה לא משני הש"ס דאו שחסרה היינו חסר מגוף הריאה דמשמע ליה דהריאה שניקבה או שחסרה היינו מאי ניקבה אפילו באונות ה"ה חסרה נמי בכה"ג, והוא שיחיה כתב די"ל דמש"ה חסר כ"ש כשר באונות כיון דשיעור אונא הוא כטרפא דאסא אין זה בגדר חסרון כלל כיון דנשאר שיעור אונא, ומתרץ קו' הנ"ל הא דנקט רבא חסר אונא דוקא משום דחסר כ"ש כשר באונות עי"ש. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו התוס' (דמ"ז ע"א) סוד"ה היינו, דאמאי קאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה הרי איכא שבעה, ותרצו דאומא אין דרכה להתחסר, אמנם הרי