פתח האוהל קפו

למימר נטמאו בכ"ש, ומש"ה פירש ר"ת ז"ל דמביאין היינו דמביאין הטומאה מח"ז לח"ז ומצרפן, וזה שסיים נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכ"ש, ועמד במלאכת שלמה אמאי איצטריך למתני האי נמצא והניח בצ"ע. ולפ"ז א"ש דודאי אם הכוש מאהיל על כזית שלם טמא ולא שייך בו לשון מביא וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות טו"מ שאין נפ"מ אם המת מאהיל עליו או הוא על המת אפילו מחט שמאהיל על המת טמאה, והכא דקאמר מביאין הוא דוקא בשני חצאי זיתים. ובזה מתורץ מה שהקשה באליה רבה ובמשנה אחרונה אמאי נקט התנא דוקא שמאהיל על שני חצאי זיתים כיון דרק אתא לאשמעינן דעל עצמן בכ"ש עש"ה, ולפמ"ש א"ש דלשון מביאין קשיא ליה ומש"ה קאמר כיצד דוקא בשני חצאי זיתים:

ולפע"ד היה נראה עוד דגם זה מדרבנן כמו עובי המרדע, דמה שאמר ר"ע שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע ועל עצמן בכ"ש ועל שאר אדם וכלים בפו"ט הכל הוא מדרבנן, דהרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ד ה"ח) כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן בתוך הבית, האהל מצרפן, ומטמאין באהל ע"כ, והראב"ד ז"ל כתב ע"ז א"א אע"פ שאין שם צירוף אהל ע"כ, וכתב ע"ז הכ"מ פירוש שאם היה באויר ונגע בח"ז בידו אחת ובח"ז בידו אחרת או האהיל על ח"ז וח"ז האהיל עליו טמא אע"פ שאין שם צירוף אהל, ורבינו בסו"פ זה כתבם, אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית, ולאפוקי מר' דוסא בן הרכינס דמטהר בהא עכ"ל, ובמי נפתוח (פ"ז א"ו) כתב דדוקא באהל נגיעה לא בעי צירוף אהל משא"כ באהל המשכה עש"ה ומש"ל (כ"א ס"א) בזה. ולפ"ז י"ל דמה"ת בעינן דוקא ששני חצאי הזיתים יצטרפו באהל אחד, ולא דמי למחט דמאהיל על המת דטמא דשם איכא שיעור שלם ואין חילוק בין אם המת מאהיל על המחט או המחט עליו, אבל שני חצאי זיתים צריכים דוקא שיצטרפו באהל אחד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאהל מצרפן, ודוקא אם אדם מאהיל עליהם דיש בו שיעור אהל הרי הוא מצרפן וכן אם הם מאהילים עליו כיון דהוי כמו שהוא מאהיל עליו וכמ"ש המי נפתוח, אבל כוש שאין בו שיעור אהל מה"ת אין מחבר השני זיתים לצרפם יחד להביא הטומאה מח"ז זה לח"ז השני, אבל חכמים גזרו דכוש המאהיל על שני חצאי זיתים מביא הטומאה על עצמו בכ"ש, אטו מאהיל על שיעור שלם דטמא מה"ת כמחט שהאהילה על המת שכתב הרמב"ם ז"ל דטמא מה"ת:

ומה שאמר ר"ע ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח ומפרש שם במשנה הקדר שהוא עובר והסל [המוט שנושא בו הקדרות] על כתיפו והאהיל צדו אחת על הקבר, הכלים שבצד השני טהורים, אם יש בסל פו"ט טמאים ע"כ, ג"כ א"ש, לפמ"ש הרמב"ם ז"ל סוף פי"ט דכלים מביאים הטומאה רק מדרבנן, והסל הרי הוא כלי המקבל טומאה וכמ"ש בתפ"י שם, ואפילו לפמ"ש במשנה אחרונה דאינו מק"ט מ"מ לא הוי אהל קבוע ומה"ת אינו מביא הטומאה, וכל מה דאמר ר"ע הכל מדרבנן:

[ב] הא דקאמר כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, כתבו התוס' שבת (די"ז ע"ב) דנקט מטלטלין משום דלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע אלא על האדם הנושאן, אבל בפותח טפח אפילו במחוברין נמי מביאין את הטומאה, דדוקא זרעים וירקות שאין בהם ממש קתני דלא מביאין ולא חוצצים דהוי כמו כיפת הברד כו' אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם דמביא הטומאה ע"כ, ומצאתי בראב"ן ז"ל (דקמ"ד ע"ב) שכתב דדוקא נקט מטלטלין למעוטי מחוברין לקרקע כדתנן התם ואלו שאין מביאין ולא חוצצין זרעים וירקות המחוברין לקרקע כו' עכ"ל, וצריך לתרץ לשיטת הראב"ן ז"ל ראיות התוס' מהא דאילן המיסך על הארץ, והא דפרק י"ד דאיתא הזיזין והעטרות מביאין הטומאה:

[ג] באהלות (פ"ח מ"ה) דספינה שהיא שטה על פני המים לא מביאה ולא חוצצת קשר את הספינה מביאה את הטומאה, ובמשנה אחרונה דאמאי מביאה את הטומאה אם מאהלת על המת ועל הכלים שבים הא אמרינן בגיטין (ד"ח) דמיא כארעא סמיכתא א"כ הו"ל טומאה רצוצה שאין כאן אהל וכתב דאפשר דלענין רצוצה לאו כארעא סמיכתא דמי. עוד כתב דאפשר דכולה מתניתין לא איירי בטומאה בתוך המים אלא מיירי בזיז היוצא מן הספינה ומאהיל על הטומאה והכלים בשפת המים ביבשה עכ"ל, ובממכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ג ה"ז) שכתב נסר שהוא צף על פני המים וטומאה תחת צדו האחת הרי הכלים שתחת צדו השני' טהורים, שהרי כבר ביארנו שהספינה השטה אינה מביאה את הטומאה עכ"ל, והוא מתוספתא פ"ט, הרי דאיירי בטומאה וכלים תחת הספינה, וע"כ דבמים לא חשיב רצוצה, ונראה דכיון דמים לא מביאין ולא חוצצין, דפשוט דגרועים מכיפת הברד והשלג והכפור והגליד דקתני התם דלא מביאין ולא חוצצין, דכולם המה מים הנקפאים [ובב"ב ד"כ קתני דמים אין חוצצין עי"ש ברש"י ותוס' רי"ד ז"ל] ומש"ה הטומאה שהיא בתוך המים לא הוי רצוצה, וכמו דבר המקבל טומאה שטומאה שתחתיו לא הוי רצוצה וכמו דתנן ריש פט"ו קפולין זו על גב זו אם העליונה גבוה מן הארץ טפח מביאה את הטומאה, ושם במ"ב בחביות דאם היו טהורות טומאה תחתיהם טומאה בוקעת ועולה ואם היו טמאות טומאה תחת אחת מהם תחת כולם טמא, וכ"כ בכ"מ פרק ט"ז ה"ה דקדרה שהיא טמאה טומאה שתחתיה לא הוי רצוצה עי"ש. הרי כיון דאין חוצצין אין עושין טומאה רצוצה ה"ה מים דטומאה שבתוכה לא חשיבא כמונחת תחת אהל שאינו רום טפח [ועי' שבת ד"ק ע"א] [ד] בכ"א סוף ס"ז (דט"ו ע"א) נשמט:

ולפ"ז להפוסקים דס"ל דרואין רק כאלו הפתח פתוח ול"ק קו הריטב"א ז"ל, שפיר י"ל דאיירי שהטומאה נכנסה דרך ארובה ואין הבית טמא משום סוף טומאה לצאת, דבמקום שנכנסה הטומאה נותנים לה דרך לצאת:

[ה] בכ"א ס"י (די"ז ע"א) בסוד"ה וראיה לזה נשמט:

ואפשר כיון דגם עכו"ם נהוגין לשמור ולקבור מתיהם הו"ל ספק השקול, ואך דאכתי קשה דעכ"פ הו"ל ספק טומאה ברה"ר לר"ש דס"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל:

. [ו] בכ"ב ס"ב (די"ט ע"ב) סוף ד"ה ובירושלמי:

מה שהקשיתי מירושלמי עירובין, י"ל דרק בחור שבין בית לבית ס ס"ל להראב"ד ז"ל דבעינן ד"ט למת שלם, אבל אם טומאה כנגד ארובה שבין בית לעליה מודה דסגי בטפח כיון דמאהיל על גוף המת, ומש"ה בשידה כיון דהחור על הקבר שפיר סגי בטפח:

[ז] בכ"ב סוף ס"ב (די"ט ע"ב) מה שהקשיתי לשיטת הראב"ד ז"ל, דהרי הוי ס"ס ספק שמא הוא פחות מכזית וספק שמא הוא יותר מכזית ולא סגי בחור טפח, וכתבתי דטמא רק מטעם דכל ס"ס ברה"י טמא. נראה דאפשר לתרץ בזה הא דס"ל להראב"ד ז"ל (בפט"ו ה"ג) דרק בחלון ד"ט צריך לבטל המיעוט אפילו אם מיעוטו לפחות מטפח, אבל חור טפח אין צריך לבטל המיעוט, ואינו מובן החילוק וכמו שתמה שם בכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל. ולפ"ז י"ל דהנה כתבתי (בכ"ד ס"ב) די"ל דהא דצריך לבטל המיעוט הוא רק מדרבנן דשמא יקחנו משם ושכ"כ במשנה אחרונה עי"ש. והנה בקרית ספר בפ"ט מהלכות טו"מ כתב דהא דס"ס לא מהני ברה"י