פתח האוהל קפד

על שיטת הרא"ש ז"ל שכתב בטומאה כנגד הארובה העליה טמאה והבית טהור אם אין בארובה פו"ט, ועמד ג"כ בזה בחדושי הרש"ש ז"ל שם. ואמנם נראה דהרא"ש ז"ל מפרש דלא כפירוש רש"י ז"ל וס"ל דרישא דסריגי חלונות חוצצין בין הבית לעליה היינו דוקא שאין גוף המת תחת הסריגות רק תחת התקרה, ובסיפא דקתני פרסן על פני המת היינו משום דמאהיל על גוף הטומאה המאהיל כנגד הנקב טמא אמנם רש"י ז"ל דמפרש פרסן ע"פ המת הנוגע כנגד הנקב טמא משום דעכשיו לא נעשו כתקרה להיות הכל כסתום משמע להדיא דבתקרה חשיב הכל כסתום ואף אם הטומאה כנגד הארובה. וקשה לכאורה והרי לא אמרינן לבוד בטומאה וטומאה כנגד הארובה המאהיל טמא, והכא ס"ל לר' יוסי פ"י במשנה ג' דאם יש בטומאה כדי שתחלוק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא, והכא במאהיל על מת שלם בודאי יש בטומאה כדי שתחלוק ואיך ס"ל הכא לר' יוסי דסריגי חלונות חוצצין בין בית לעליה. אמנם א"ש דזה לשון התוספתא בפ"ט ר' יוסי אומר חבילי המטה וסריגי החלונות חוצצים את הבית ואת העליה [שלא] תעבור הטומאה לצד השני, היו נתונין ע"ג המת באויר המאהיל כנגד הנקב טמא ושלא כנגד הנקב טהור מפני שהטומאה יוצאה באיזה דרך שנכנסה [כלומ' לכך טהור שיש לטומאה מקום לצאת. הר"ש בפ"ח מ"ד], ר' יהודה אומר אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית (אין) חוצצין היו נתונין בתוך הבית הרי אלו חוצצין שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות ע"כ. ונראה דהאי טעמא דרואין את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות קאי ארישא בחבילי המטה וסריגי החלונות שפרסן בין הבית לעליה, ומש"ה שפיר אף המאהיל כנגד הנקב טהור דנעשו כתקרה וחשיב כסתום משום דהקורות יורדות וסותמות אבל פרסן ע"פ המת באויר דליכא קורות המאהיל כנגד הנקב טמא ומש"ה בטומאה כנגד הארובה המאהיל טמא דכיון דליכא קורות הסותמות דאיירי בארובה הגלויה לאויר, ועכ"פ מבואר דרש"י ז"ל ע"כ לא ס"ל כשיטת הרא"ש ז"ל דארובה שבין בית לעליה בפחות מטפח אין הטומאה עולה דחשיב כסתום. אמנם בחת"ס (ססי' ש"מ) כתב לחלק בין ארובה פחות מטפח לנקבי הסריגות ע"ש ויש לדון בדבריו ז"ל:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל סופי"ג נראה דס"ל כהרא"ש ז"ל דהא דחבילי המטה חוצצין הוא דוקא בין בית לבית אבל לא בין בית לעליה דז"ל שם אלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי מטה והמשפלות והסריגות שבחלונות, כיצד הן חוצצין שאם היה חלון בין ב' בתים והטומאה בבית אחד, והיה אחד מאלו מתוח בחלון זה וסתמו אע"פ שיש ביניהן אויר הרי אלו חוצצין ולא תכנס טומאה לבית שני עכ"ל. וקשה שהרי בכל הפרק דאיירי בדיני חציצה לא כתב הא דכיצד חוצצין דוקא בין בית לבית ואדרבה הרי קאמר ר"י דחוצצין בין בית לעליה, ומ"ש החזון נחום בשם הכ"מ פי"ט עיין מ"ש על זה בתוס' יו"ט רפ"ו, וע"כ דהכא בין בית לעליה אינו חוצץ וכהרא"ש ז"ל. אך לפמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כמהר"ם ז"ל א"כ אף בין בית לעליה חוצץ דאין הטומאה נכנסת לעליה אף אם הטומאה כנגד הנקב. וראיתי בתוס' אנשי שם שבמשניות דפוס ווילנא שהביא בשם ספר שושנים לדוד שהאריך להוכיח שדעת הרמב"ם כהרא"ש ז"ל, ואין הספר ש"ל ת"י:

הקשה הרב ז"ל (באות יו"ד) דאמאי ס"ל להרא"ש ז"ל דבין בית לעליה אינו חוצץ כלל והנוגע גם שלא במקום הנקב טמא, והרי בהא דפרסן ע"פ המת רק הנוגע כנגד הנקב טמא אבל שלא כנגד הנקב טהור, ולא זכיתי להבין מאי קשיא ליה דהרי בין בית לעליה דכיון דהטומאה בוקעת דרך הארובה ממילא מתפשטת בכל העליה כיון דיש שם גג המאהיל, אבל בפרסן ע"פ המת באויר דליכא דבר המאהיל פשיטא דרק הנוגע כנגד הנקב טמא, אבל שלא כנגד הנקב טהור דהרי ליכא דבר המאהיל עליו:

כתב הרב ז"ל (באות י"א) דיש שני מיני חציצות א' מטעם חציצה וא' מטעם אהל, ומה שהוא מטעם אהל אפילו יש בו כמה חורין פחות מטפח אמרינן ביה לבוד, ומש"ה לא פירש רש"י ז"ל בברכות (די"ט) משום דמשמע ליה שאותם ארונות הכיסוי היה נטוי כדין אהל ובין היו סתומים לגמרי ובין אם היה פתוח פחות מטפח הרי הוא כסתום, לא זכיתי להבין דהרי בלא"ה רש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל בנזיר (דנ"ג) דקבר סתום דמטמא הוא רק בטומאה רצוצה אבל היכי שיש לו אהל טפח חוצץ ומש"ה הארונות דיש בהם טפח טהורים לדלג עליהם ולא בעי שיהיה בצדו פתוח וכמש"ל (כ"ג. סז). ומ"ש דדבר שהוא אהל ממש ולא אהל מרודד לא אמרינן ביה סוף טומאה לצאת, תמוה וכי חדר אינו קרוי אהל גמור ונטוי והרי בטומאה בחדר הפנימי חדר החיצון טמא משום סוף טומאה לצאת, וכמ"ש במשנה סופ"ח. ועוד דכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"כ שלשה דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלים ובלועין הבלועין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ומונעין הטומאה שלא תצא ותטמא, אבל צ"פ ואהלים מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא ותטמא את אחרים ע"כ, ואם נאמר דאהל נטוי מציל על הטומאה שלא תטמא א"כ אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל שנים אהל מציל לפעמים על הטומאה כמו הבלועין:

ומה שכתב דלא אמרינן סוף טומאה לצאת כיון דבידו להוציא המת ע"י הדפוס אל אויר החצר ואין דבר המכריח להוציאו אל תוך הבית קשה לי שהרי בפ"ב גבי תיבת המגדל שיש בה פו"ט ואין ביציאתה פו"ט טומאה בתוכה הבית טמא מפני שדרך הטומאה לצאת ור' יוסי חולק ומטהר מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשרפה במקומה, וכתבו התוס' דמודה ר"י במת שלם משום דאין דרך לשרפו, הרי דלרבנן אמרינן סוף טומאה לצאת אע"ג דבידו לשרפו ודרך לשרפו, ואך קשה לי ר"י דקאמר הטעם מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשרפה אמאי לא קאמר ג"כ מפני שיכול להוציא המגדל עם הזית אשר בתוכו לחוץ, ובתפ"י ובמשנה אחרונה שם במשנה א' הקשו כן לרבנן הרי יכול להוציא המגדל, ובאמת לרבנן ל"ק דס"ל דאע"ג דיש עצה להוציא הטומאה שלא תטמא מ"מ הבית טמא משום סט"ל ורק לר"י קשה אמאי לא קאמר ג"כ מפני שיכול להוציא המגדל, ואמאי כתבו, התוס' דבמת שלם ר"י מודה משום דאין דרך לשרפו אכתי הרי אפשר להוציא המגדל החוצה והמת בתוכו:

והנה היה אפשר לומר לכאורה דר' יוסי ס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל וא"כ אם יטלטל המגדל להוציאו לחוץ שוב לא יהא חוצץ ויטמא תיכף הבית ודוקא במונח חוצץ אף למ"ד דלא שמיה אהל וכמ"ש התוס' בנזיר (דף נ"ה). אמנם ז"א שהרי איתא בתוספתא דסוכה פ"א ר' יוסי ב"ר יהודה אומר משום ר' יוסי הישן תחת העגלה כישן תחת המטה, וכתב בחסדי דוד, הבאתיו לעיל כלל ג' סימן יו"ד, דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ותחת העגלה הוי כתחת המטה, וכן הא דהביא בנזיר (דנ"ה) דר"י בר"י אומר זרק תיבה מלאה כלים ע"פ המת טמאה ואם היתה מונחת טהורה, ומסיק שם דס"ל דשמיה אהל ורק בזרקה הוצאה מתורת אהל, ובתוספתא (דפ"ט) איתא ר' יוסי וכתב בחדושי הרש"ש דפריך מתוספתא זו לר"י בר"י משום דסתם ר"י בר"י ס"ל כר"י, וכ"כ באורח מישור בסוף נזיר מהא דש"ס שלהי יומא ומכות עי"ש. שוב ראיתי ראיה דר"י ס"ל דשמיה אהל דבסוכה (דכ"א) איתא המשנה דפרה דמביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידיהם הגיעו לשילוח ירדו לתוך המים ומלאום