פתח האוהל קפא

והביאו התיו"ט מס' נזיר (פ"ז סוף מ"א) וא"כ יהיה הגולל ודופק כיוצא בו ודוק. ומ"מ הרב מסייע לן דכבוד הבריות דוחה כל דבר שאינו מפורש בתורה ועיין בספר חוות יאיר (סי' צ"ה), ועוד קשה לדעת הרב ז"ל למה תלה הראב"ד במה שאין הנזיר מגלח עליו וכן התוס' הו"ל למימר דטעמא משום דכל שאינו מפורש בתורה נדחה מפני כבוד הבריות:

[יח] ועוד קשה איך כתב הרב דס"ל לתוס' והראב"ד דשל גולל ודופק וכיוצא שהיו מדלגין משום דהנהו נמי בכלל לאו דלא תסור נכללו דמדבריהם נקראו כל שאינו מפורש בתורה, דא"כ כיון דהש"ס משני כל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ולפי פי' הרב היינו לומר כל דבר שאינו מפורש בתורה א"כ מאי פריך תו מוהתעלמת הא פעמים שאתה מתעלם אינו מפורש בתורה אלא מדרשא או מיתורא קא אתי, ותקשי היכי אתו רבנן ועקרי ד"ת אלא ודאי שב ואל תעשה וכמ"ש רש"י לקמן וצ"ע. ואין להקשות על הרב איך כתב דהראב"ד ס"ל דגולל ודופק הוי ד"ס כיון שאינו מפורש בתורה, דא"כ מאי קשיא ליה להראב"ד על הרמב"ם פ"ב מה' טו"מ על מה שכתב דטומאתם מד"ס, וכתב עליו לא מחוור כו', לימא דכיון דאינו מפורש בתורה קרי ליה ד"ס, וכן מרן למה הוצרך לומר דס"ל להרמב"ם דקרא אסמכתא בעלמא לימא דקרי ליה ד"ס לפי שאינו מפורש בתורה, הא לאו קושיא שהרי דברי הרמב"ם ברור מללו בפ"ה די"א דטומאת גולל ודופק הוי דרבנן ממש יע"ש. אך קשה מנ"ל להרמב"ם דהוי אסמכתא, ונראה דנפקא ליה מסוגיא זו דפ' מי שמתו משום דהרמב"ם ס"ל בפי' דגולל ודופק כפי' רש"י, וא"כ קשיא ליה קו' התוס', והרמב"ם ז"ל ס"ל כר"ת דליתנהו להני כללי דמס' שמחות, תדע דהא כתב בהלכות אבל שהכהן שנטמא אפילו בדבר שאין הנזיר מגלח עליו עכ"ז לוקה, וא"כ איך היו מדלגין עליו, לכן הוכרח לומר דהקרא אסמכתא בעלמא הוא ואיהו ז"ל ס"ל דכבוד הבריות אינו דוחה אלא איסורא דרבנן ממש וכדעת הרא"ש דס"ל דהכי ס"ל להש"ס דילן, וא"כ איך היו מדלגין עליו והא גו"ד נפקא ליה לר"ע דהלכה כמותו מקרא, אלא ודאי דס"ל להש"ס דלר"ע מדרבנן הוא וקרא אסמכתא. העולה דתיקון הרב ז"ל נכון הוא אמנם יש להם ליזהר שלא יכנסו תחת אהל שהמת בו לפי דברי אלה, ועיין בספר שער אפרים (סי' צ"ג) ובש"ך יו"ד (סי' שע"ב סק"ב) ובס' חוות יאיר (סי' קצ"א) ובס' מג"א לאו"ח (סי' שמ"ג סק"ב) ועיין בס' שבות יעקב (סי' פ"ה) מה שפירש בדברי הש"ך וסוף דבריו וכל זה בבתים הסמוכין בשכונה אבל ודאי אם יש חור מהחדר שהמת בתוכו לבית אחר ואפילו עד ק' ודאי דהוי טומאה דאורייתא להביא הטומאה מאהל אל אהל דמ"ש אהל ראשון מאהל שני אפילו עד ק' אהל דאהל טפח ודאי דהוי טומאה. דאורייתא להביא טומאה מאהל אל אהל ובזה לית מאן דפליג עכ"ל. ואני הדל על משמרתי אעמוד דלע"ד מדברי הרמב"ם דאהל ראשון הנזיר מגלח עליו ואהל שני אין הנזיר מגלח עליו וכיון שאין הנזיר מגלח עליו למאן דפסק כההיא דמסכת שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה אף דטומאה זו אינה דאורייתא באופן דאהל שני מידי פלוגתא לא נפקא:

[יט] אמנם את זה ראיתי להרב בעל זרע אברהם שם שכתב וז"ל, לפי דרכנו למדנו דלדברי התוס' דפרק מי שמתו שהם דברי הראב"ד נמצא דמשום כבוד מלכים היו מטמאין עצמן בגולל ודופק כו' יע"ש, ודבריו אלה נפלאו ממני דכוונת התוס' והראב"ד היא דגולל ודופק אע"פ דטומאתם דאורייתא והנוגע בהן טמא טומאת ז' וצריך הזאה ג' וז' מ"מ אין הכהן מוזהר עליהן שלא להטמאות מדאורייתא כיון שאין הנזיר מגלח עליהן אלא איסורא דרבנן הוא דאיכא וכמ"ש מרן טיו"ד (סי' שס"ט) כנזכר ומשום כבוד מלכים היו מטמאים עצמן באיסורא דרבנן, ואם כן אדרבה התוס' והראב"ד הם מכת הסוברים דכבוד הבריות אינו דוחה איסורא דאורייתא. איך שיהיה מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא דסברת הגאון ע"פ הירושלמי ולדעתי שזו כוונת התוס' בפרק מי שמתו דכה"ב דוחה אפילו איסורא דאורייתא, דלא כרש"י, ומ"ש בד"ה מדלגין היינו אליבא דרש"י, וא"כ יש לנו ס"ס אעיקרא דדינא ספק אי טומאת אהלים הוי דאורייתא או דרבנן כיון דאין הנזיר מגלח עליה ואת"ל שהיא דאורייתא דילמא קיי"ל כסברת הגאון דטומאה הלזו כיון שאינה שוה בכל אע"פ שהיא מדאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות והוא מתהפך כנודע:

[כ] זאת תורת העולה מכל אלין טעמי דכתיבנא דתיקון הרב דבר שמואל שריר וקיים ואין בו נפתל ועקש, זולת שלא יכנוס תחת הבית שהמת שם כנזכר, זה דעתי הפעוט אם יסכימו עמי החכמים השלמים הרבנים המובהקים ובפרט המאורות הגדולים המאירים לארץ ולדרים אשר קהל עדתנו עליהן יסמכו רבני וגאוני קושט' יע"א העיר רבתי בדעות כי להם משפט הגאולה, ולהוציא לאור משפט הכהנים האומללים הללו כי אין להם בית מנוח ועל פיהם יקום דבר והיה להם למשיב נפש. כה דברי צעיר ונבזה דל ורזה ומקוה רחמים מאל רחום אליעזר נחום:

ע"כ העתק פסק על תיקון הכהנים להרב חזון נחום ז"ל סימן ח בענין פסק תיקון הכהנים להרב חזון נחום ז"ל הנ"ל הנה הרב חזון נחום ז"ל כתב (באות א) דרש"י ור"ש ס"ל דהא דדייק הש"ס דאין לבוד באמצע הוא מרישא מארובה שיש בה פו"ט והרב ס"ל דדיוקא דהש"ס מסיפא מארובה שאין בה פו"ט ועמד בזה במאי פליגי הנך רבוותא. ולפע"ד היה אפשר לומר דבעירובין (ד"י ע"ב) בהא דעור העסלא והחלל שלא מצטרפין לטפח ומטעם פרוץ כעומד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ק"ל למ"ל כולי האי תפ"ל דכל פחות מג' כלבוד דמי וי"א דאין לבוד בכלים וקשיא קצת ההיא דכוורת (בשבת ד"ח) אבל י"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך אין אומר בו לבוד, וא"ת בלא"ה מאי קושיא לענין טומאה אין אומר בו לבוד דא"כ בטלת תורת פו"ט וחלון המביא את הטומאה, י"ל דלגבי טפח לא אמרינן לבוד דרחמנא אחשביה לטפח לענין טומאה כאלו הוא דבר חשוב כג"ט, אבל פחות מטפח יש לנו לומר לבוד, והא ליתא כדאמרינן במסכת סוכה אמתני' דאהלות גבי טומאה וארובה שבבית אע"פ שאין בה פו"ט כו' עכ"ל. הרי כתב די"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך לא אמרינן לבוד. ולפעד"נ דהו"ל כמו מחיצה שהגדיים בוקעים בו דלא אמרינן ביה גוד אסיק, ולפ"ז קשה לכאורה הא דמוכח בגמרא דאין אומרים לבוד באמצע מארובה, והרי ארובה דמביא הטומאה בטפח ע"כ שנעשה לכך לתשמיש ולהיות פתוח לעולם, דאם נעשה ממילא הרי שיעורו כמלא אגרוף וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ז סוף ה"ג דכל אלו הדינין בעושה ארובה, אבל תקרה שנפחתה מאליה שיעורה מלא אגרוף כמו שביארנו עכ"ל. וא"כ כיין דנעשה לכך הרי אין אומרים בו לבוד, וע"כ דלפ"ז צ"ל דהוכחת הש"ס הוא מסיפא, דארובה שאין בה פו"ט דטומאה בבית כנגד ארובה טהור כו', בודאי איירי אף בארובה שלא נעשה לכך ואינו עומד להיות פתוח לעולם, מדקתני ארובה שיש בה פו"ט ושאין בה פו"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור כו', ולא קתני בארובה שאינה עומדת