פתח האוהל קפ

לזה אין ראוי להצטרף לטפח אלא מדרבנן הוא אפ"ה חוצצין מידי דהוי וכו' יעו"ש, ועוד דהא מסיק התיו"ט וז"ל מיהו אפשר שיש קוצין וברקנין בפו"ט לכל אחד וכו' יעו"ש:

[יד[] הנה התבאר דנ"ד דפוס זה העומד בתוך הבית אע"פ שיש בו כמה נקבים פחותים מפו"ט אין טומאה יוצאה ממנו לבית, ולא דמי לא למגדל העומד תוך הבית ולא לאהל תוך אהל שכתב הרמב"ם ולא לחצצו מארצו ולא לביב הקמור דכל הני אם יש בהם אפילו פחות מפו"ט טומאה יוצאה מהן אל תוך הבית, משום דכל הני מטעם חציצה אתינן עלייהו והחציצה צריכה שתהיה שלימה אפילו בנקב פחות מפ"ט, אמנם אהל נטוי דמטעם אהל אתינן עליה כל זמן שאין בו טפח דחשיב גבי טומאה כג' טפחים כסתום דמי ואהל מקרי שכן דרך אהלים שיש בהם חורין ואפ"ה שמו עליו, ולאו לענין זה גמירי הלכתא דפחות מפו"ט לאו כלבוד דמי כמו גבי ארובה אלא לענין זה אמרו אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו פחות מטפח, ולענין סוף טומאה לצאת הנה כתבתי דעתי הפעוט לעיל וכמדובר:

[טו] והנה החכם המשיג כתב דסוף טומאה לצאת לכ"ע הוי דאורייתא, והא ליתא שכבר הרב בעל זרע אברהם בתשובתו הרמה הוכיח במישור דכמה רבנים ס"ל דס"ט לצאת הוי דרבנן, ומאן פלג לן בין ס"ט לצאת דנ"ד לס"ט לצאת דנדון הר"ם ז"ל. אך את זה ראיתי למרן טיו"ד (סי' שס"ט) שכתב וז"ל כל אלו הדברים מבוארין בפכ"ג שהן מטמאין מהן שהנזיר מגלח עליהן ומהן שאינו מגלח ותניא במס' שמחות כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן לוקה עליה, משמע שאין הנזיר מגלח עליה אינו לוקה עליה ומ"מ משמע דנהי דאינו לוקה עליה אבל איסורא מיהא איכא, וז"ל הרמב"ם פ"ג מה' אבל וכו' עד וכן אם נכנס באהל טמא שנכנסה לה הטומאה לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר ע"כ, וקשה הלא טומאה זו אין הנזיר מגלח עליה שהרי בכלל המנויין שם לא מנה את זו, וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"ז מה' נזירות שיהיה באהל אחד, וכן מתבאר שם מדבריו שאע"פ שנטמא בדבר שהנזיר אינו מגלח כגון רביעית דם וכיוצא לוקה כיון שהוא טומאה הפורש ממנו שנאמר לנפש לא יטמא, משא"כ בנזיר שלא נאמר לנפש לא יטמא אלא וכי ימות מת עליו כמ"ש שם יעו"ש. וא"כ הו"ל למרן לומר אבל הרמב"ם כתב, שהרי חולק על דברי מס' שמחות כדעת ר"ת שכתבו התוס' בפרק מי שמתו דליתא לההיא דמס' שמחות. גם על הרמב"ם ז"ל עצמו קשה כי הוא ז"ל בפ"ג מהט"מ כתב לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ, ואלו בפ"ה מה' נזירות כתב נזיר שנטמא למת טומאת ז' בין בטומאות שהנזיר מגלח עליהן ובין בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ה"ז לוקה, וכבר נתעוררו בזה כת הקודמין שנראה שהן דברים סותרין זה את זה:

[טז] ונראה דמ"ש בהלכות טומאת מת שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה, אין הכוונה לומר אינה דין תורה אלא מדרבנן, אלא הכוונה לומר דאינה ד"ת ממש אלא הלמ"מ או דבר הנלמד מי"ג מדות וכבר כתבו ז"ל דהרמב"ם ס"ל דלוקין על כל אלה אע"פ שאינה ד"ת ממש ר"ל שאינו מפורש בתורה או לא אמרו רז"ל בפירוש שהוא ד"ת ממש. והנפקותא שיש ביניהן הוא, שדבר המפורש בתורה אזלינן בכל ספיקו לחומרא, אמנם דבר שאינו ד"ת ממש אלא שהוא הלמ"מ או דבר הנלמד מי"ג מדות לפעמים אזלינן לקולא לפי מה שנראה להם לחכמים וכמ"ש הרמב"ם גבי דרוסה שהיא מפורשת בתורה, ואע"פ שהרמב"ם ז"ל גבי עצם אחד כתב וז"ל ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מד"ס ע"כ, הרי דאף דלהלכה למ"מ קרי ד"ת, הרי פירש שם ולא מד"ס כלומר מה שקראתי לה ד"ת אינו ד"ת ממש אלא לאפוקי שאינו מד"ס ר"ל ולא מדרבנן, דהרמב"ם לפעמים כל דבר שאינו מפורש בתורה קרי ליה ד"ס, ולפעמים לדבר שהוא מדרבנן קרי ליה ד"ס, והכא קאמר דלא הוי מדרבנן כדין דם תבוסה אלא הלמ"מ, אמנם התם קאמר אינה ד"ת ר"ל אינה ד"ת ממש ומ"מ היא הלמ"מ או נלמד מי"ג מדות, ולכן כתב דלוקה זהו מה שנלפע"ד לפרש דמה דקאמר ולא מד"ס דהיינו מדרבנן. אמנם מרן רוח אחרת עמו ודבריו דחוקים וכבר עמד עליהן הרב בעל זרע אברהם יעו"ש. הנה לפע"ד נתיישבו דברי הרמב"ם אמנם לשון מרן צריך ישוב וכנז"ל, ומ"מ למדנו מדבריו שלדעת מס' שמחות אין כאן איסור דאורייתא כ"א מדרבנן שכן משמעות הלשון אין הכהן מוזהר עליה וא"כ כל אותם הסוברים ההיא דמס' שמחות כמו התוס' לדעת רש"י בפרק מי שמתו יעו"ש. וכן הראב"ד פי"ב מהט"מ ס"ל דאין כאן אלא איסור דרבנן וכן מורה לשון הראב"ד שם יעו"ש:

[יז] ומעתה מלבד מ"ש לעיל אעיקרא דמלתא יש להקל בדבר מטעם ס"ס וזה דכבר כתבנו לעיל דכל אותם הפוסקים דס"ל ההיא דמס' שמחות ס"ל דטומאת אהלים [ר"ל אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לה הטומאה ועצמה של טומאה בבית אחר, שהנזיר אינו מגלח ע"ז כמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה' נזירות שכתב או היה הנזיר וא' מטומאות אלו באהל אחד דכי ימות מת עליו באהל אחד משמע] הוי דרבנן כמ"ש רש"י אליבא דהתוס' והראב"ד ויש סברת רב האי גאון הביאה הרמב"ן בספר ת"ה שכתב וז"ל ורבינו האי גאון ז"ל כתב בפירושא, והשתא משמע לפום הנך נוסחי דכל לאו טומאה נדחה מפני כבוד הבריות דכולהו לאוין שאינן שוין בכל הם ואדחי כולה סוגיא דלעיל דבא בטומאה וכו' ע"ש, והביא דבריהם הרב בעל זרע אברהם שם וכבר ידוע מ"ש הפוסקים דאין לחלוק על הגאון אלא בראיה ברורה מהש"ס, והכא אדרבה הש"ס דירושלמי מסייע ליה דאמרינן בירושלמי דנזיר פרק כ"ג ונזיר, ע"כ בדרבנן בדאורייתא מאי, ומייתי הא דאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ולא מוקי לה בלאו דלא תסור, דכל מה דמצינן לדחוקי נפשין ולאשוויי שני הש"ס משוינן ואפילו באנפי דחיקי, אלא דאותן הנוסחות דמייתי הגאון דוקני נינהו, גם הרא"ש מייתי ירושלמי אחר דס"ל הכי, ואע"ג דכתב דש"ס דילן פליג על הירושלמי יש לה פתרי וכמו שצידד שם הרב בעל זרע אברהם, וא"כ יש לנו לפרש דברי התוס' כמו שפירש הרב ז"ל שם בתחלת דבריו. ומ"ש (דף פ"ט ע"ג) בפיסקא איך שיהיה כו' שכתב וא"כ שאר טומאות אע"ג דמפקינן לה מיתורא או באם אינו ענין וכיוצא אינו דין תורה, וד"ס מקרי ואין הכהן מוזהר עליו דהיינו דלא לקי וכדתניא במס' שמחות ואמטו להכי פי' התוס' והראב"ד דעל גולל ודופק וכיוצא שהיו מדלגין משום דהנהו נמי בכלל לאו דלא תסור מיכללו דמדבריהם מיקרי כל שאינו מפורש בתורה ע"כ, נראה מדבריו אלה דס"ל שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא נלמד באם אינו ענין או מיתורא דקרא או מי"ג מדות לא לקי, והוא דבר תמוה וקדושי כסף ושטר יוכיח וכמו שהאריכו בזה המפרשים ריש ה' אישות יע"ש, דאע"פ שאינו מפורש בתורה הרי הוא כמפורש לענין מלקות. ומ"ש דמשמע דטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה היינו שאינו לוקה אבל מ"מ איכא איסורא דאורייתא, אני הדל כתבתי לעיל דלדעת מס' שמחות אין שם איסור תורה כלל אלא איסורא דרבנן וכתבתי דזה נראה דעת מרן ומ"ש הרב ז"ל בזה דבריו נפלאו ממנו. וכיוצא בזה כתב הרמב"ן ריש פ' חקת גבי בחלל חרב וז"ל, וא"כ הרי החרב כחלל לטמא ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל ע"כ,