פתח האוהל קעט

[י] והנה מדברי מרן נראה דס"ל להרא"ש דבין בית לעליה אינו חוצץ כלל אפילו שלא במקום הנקב וא"כ קשה היכי דפרסו ע"פ המת אמאי הנוגע שלא במקום הנקב יהיה טהור ומי גרע מבין בית לעליה. ונראה דטומאה זו מדרבנן דכיון דסריגות הללו אין בהם פו"ט הרי הן כסתומין, הלכך בדבר המצוי שהוא בבית החמירו אטו היכי שאין שם דבר החוצץ, אבל היכי דפרסו ע"ג המת באויר שאינו דבר המצוי לא החמירו ולכן הנוגע שלא כנגד הנקב טהור. אמנם כנגד הנקב החמירו שמא יבא ליגע בו ממש וא"כ כיון דטומאה זו מדרבנן א"כ בנ"ד דאיכא כבוד הבריות לית לן בה. איברא שידעתי בני ידעתי שיאמר האומר דאין זה פשוטן של דברים, אלא שלדעת הרא"ש ז"ל בין בית לעליה אינו חוצץ וכאלו היה שם המת, ומה דמייתי מפרסן ע"ג המת אינו אלא לדוגמא בעלמא והא כדאיתא והא כדאיתא, ועוד מה יענו שפתינו ביום שידובר בנו דברי רשב"א בחדושיו פ"ק דסוכה ובבא בתרא פרק המוכר פירות שכתב שארון שיש בין המת והכיסוי חלל פו"ט ויש בו חור פחות מפו"ט, והכניסו לבית, הרי הבית טמא, שע"י אותו החור פחות מפו"ט נתפשטה הטומאה בכל הבית:

[יא] לכן אני אומר שיש שני מיני חציצות, אי מטעם חציצה אי מטעם אהל ושניהן חוצצין ושניהם נקראו אהלים, אלא שזה חוצץ מטעמו וזה מטעמו, ויש חילוקי דינים ביניהן שהדבר שחוצץ מטעם חציצה ואינו אהל ממש, ר"ל שאינו נטוי כאהל אלא מרודד, אם יש בו חור אפילו פחות מטפח נתפשטה הטומאה בבית, דלא אמרינן בזה פחות מטפח כלבוד דמי. והיינו דינו של הרשב"א דס"ל דההיא דמדלגין היינו ע"ג ארונות איירי בכיסוי שהוא מרודד ואין שם אלא מטעם חציצה, ולכן אם יש בו חור אפילו פחות מפו"ט נתפשטה הטומאה בכל הבית וס"ל דהוי קבר סתום, אמנם אם היה הכיסוי נטוי כדין אהל באהל ממש אפילו יש בו כמה חורין פחות מטפח אמרינן לבוד והרי הם כסתומין. והשתא ניחא דרש"י לא פירש כהתוס' משום דמשמע ליה דאותן ארונות הכיסוי שלהם היה נטוי כאהל וא"כ בין אם היו סתומים לגמרי בין אם היה בהן חור פחות מפו"ט הרי הוא כסתום והמדלג עליו אינו כמאהיל עליו, וכ"ש אם אין יש בו חור מן הצד מפו"ט שמדלגין, ולכן סתם דבריו ולא פירש. ואפשר שזה יהיה ג"כ דעת הרמב"ם, ובכן אינו סותר דבריו מספר היד לפירוש המשנה כמ"ש התוי"ט, דבספר היד איירי בכיסוי נטוי כאהל. עוד יש חילוק ביניהן שבדבר שבאנו עליה מטעם חציצה אז סוף טומאה לצאת כההיא דחצצו מארצו, וכההיא דביב הקמור ויש שם חור פחות מפו"ט הבית טמא וכן אהל בתוך אהל דהרמב"ם ז"ל מיירי בכה"ג שאהל מרודד ולכן כתב הראב"ד שהוא מטעם סוף טומאה לצאת. אמנם היכי שיש שם אהל ממש כדינו, באהל ממש לא אמרינן סוף טומאה לצאת, דהיכא דהחציצה הוא מטעם אהל הרי הוא כאלו אין שם טומאה כלל ולא שייך ביה לומר סוף טומאה לצאת כנ"ל. ומעתה בנ"ד אפילו יש בדפוס זה כמה חורין פחות מטפח שהוא שיעור חלון העשוי לתשמיש וה"נ חשוב תשמיש המת כדי שלא יסריח לא נתפשטה טומאה בבית דפחות מטפח כלבוד דמי, דלא אמרו גבי אהל דלאו כלבוד דמי, וכן לא שייך בזה סוף טומאה לצאת אלא הרי הוא כאלו נסתלקה הטומאה מהבית כל זמן שהיא מכוסה בדפוס אין שם טומאת אהלים כלל. עוד אפשר לומר דלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא היכי כשרוצה להוציאה אין דרך להוציאה אלא דרך הבית כמו חצצו מארצו וביב קמור וכן אהל בתוך אהל, ולכן חשיב כאלו הוציאוה מעיקרא אל הבית. אמנם בנידון דידן שבידו להוציא המת ע"י הדפוס אל אויר החצר, ואין שם דבר המכריח להוציאה אל תוך הבית ולרחצו בבית לא חשיב סוף טומאה לצאת אל תוך הבית, אפילו הוציאו בתוך הבית ורוחצו שם, זכר לדבר כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו, זה היה נראה. אמנם הראשון נוח לי. והא דכתב הרמב"ם פ"כ וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל טמאים ע"כ, וכתב עליו הראב"ד ז"ל דוקא המקבל טומאה א"נ באהל פנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון ע"כ. הא קמן שאף גבי אהל אמרינן סוף טומאה לצאת, דהוא לא באהל משופע ונטוי איירי אלא באהל החוצץ, דהא הראב"ד עליה דהרמב"ם קאי ומפרש טעמיה, והרמב"ם לא מצא איירי באהל ממש דהא קאמר הכא שאהל אינו מונע הטומאה שלא תצא ותטמא אחרים והוא ז"ל כתב בפי"ג כל טע"ט ברום טפח קרוי אהל וחוצץ בפני הטומאה, וההיא חציצה היינו שלא תצא ותטמא וכמ"ש בסוף הפרק יעו"ש. וזהו שתמה עליו הראב"ד ז"ל גבי חצצו מארצו, וכתב ואני לא ידעתי וכו' עד אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה וכו' גם שם לא איירי באהל ממש אלא בחציצה וז"פ:

[יב] העולה מזה שיש חילוק בין אהל נטוי כדינו, למחיצה דהיינו אהל מרודד, דבאהל מרודד דהיינו דין מחיצה אם יש בתוכו טומאה אינו מונע הטומאה שבתוכו מלצאת ולטמא, והיינו דין אהל בתוך אהל דפכ"א שכתב הרמב"ם שאם יש טומאה בפנימי הכלים שבחיצון טמאים, והיינו נמי מ"ש הרשב"א בחדושיו שאם הארון היה בתוך הבית והיה בו חלל טפח וביציאתו פחות מטפח נתפשטה טומאה בכל הבית, דאיירי בכסוי מרודד, דהיינו דין חצצו מארצו שכתב שם הרמב"ם שאין אהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו, דהיינו לעיל כמ"ש, אע"פ שהראב"ד חלק עליו והיינו דין ביב הקמור אמנם באהל הנטוי והוא בתוך אהל אחר כנ"ד אע"פ שיש בו נקבים כנ"ד כל שאין בהם פו"ט כלבוד דמי, שאין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו פחות מטפח וכמ"ש בפי"ד:

[יג] וראיתי להתיו"ט שכתב בפ"ט מאהלות מ"ב ע"ש מהר"ם ז"ל וז"ל, דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפו"ט שאינו פקוק וכו' יעו"ש עד ועוד כתב מהר"ם, ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה, בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה, ונשארו הנקבים פחותים פחות מטפח ע"כ, א"כ דון מינה ואוקי באתרין שכיון שדפוס זה עשוי מדבר שאינו כלי ולא צורת כלי עליו אין טומאה שבו יוצאה אל תוך הבית זולת אם יש בנקב פו"ט. עוד יש ביניהן לפע"ד שבאהל נטוי לא אמרינן סוף טומאה לצאת מהטעמים הנזכרים לעיל. אמנם אני הדל לבי נוקפי לסמוך על טעמים אלו שבדיתי מלבי לענין פו"ט, לכן נראה לבוא על ענין זה מצד אחר דסוף טומאה לצאת הוי פלוגתא דרבוותא אי הוי דאורייתא ר"ל הלמ"מ או דרבנן ממש כדבעינן למימר קמן. עוד איכא פלוגתא דרבוותא אי כבוד הבריות דוחה איסורא דאורייתא ר"ל הלמ"מ או לא כדבעינן למימר קמן, א"כ הו"ל ס"ס ספק אי ס"ט לצאת לא הוי אלא איסורא דרבנן בעלמא ונדחה מפני כבוד הבריות, ואת"ל דהוי איסורא דאורייתא שמא הלכה כמ"ד דאפילו איסורא דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. והוא מתהפך, ספק אי כבוד הבריות דוחה איסורא דאורייתא, ואת"ל שאינו דוחה דילמא ס"ט לצאת לא הוי אלא דרבנן. ומ"ש בזה החכם המשיג דהכא לא הוי כבוד הבריות. ליתא, אלא דהכא מלבד כבוד הבריות איכא צער ב"ח דהוי דאורייתא לישב באויר החצר לחורב ביום ולקרח בלילה. ולענין אם הנקבים שיש בהם פחות מפו"ט אם מצטרפין לפו"ט עיין בהר"ב תיו"ט פ"ח מ"ב, ומיהו באיסור. קל כזה דהוי לאו שאינו שוה בכל ויש ס"ס, בואו ונסמוך על הר"ם ז"ל דמסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהוא בן זה