פתח האוהל קעח

כהרע"מ ומהר"ם והרמב"ם דהתחתון לבד טמא והעליה טהורה, ובנ"ד הבית דחשיב כמו עליה דהתם הוא טהור. ואף שיש קצת פוסקים דס"ל דאין לעשות מעשה בס"ס באיסורא דאורייתא ולהקל, מ"מ נ"ד שאני שאינו אלא איסור לאו והוא קל דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ובזה כ"ע מודו ואזלי דבס"ס המתהפך עבדינן עובדא ומקילינן בה. וכ"ז לפי דעתו של החכם המשיג, אבל כבר כתבנו דנ"ד לא דמי לנדון הרא"ש אלא לנדון התוספתא דלעולם הבית טמא והעליה טהורה, ונ"ד הבית הוי כמו העליה וטהור:

[ט] עוד הקשה החכם המשיג מדברי הרא"ש דפירש גבי סריגי חלונות דחוצצין דהיינו דוקא בין בית לבית אבל לא בין בית לעליה. גם הקשה מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב (דקכ"ו) שאם פירש סריגי המטות והחלונות על פני המת המאהיל כנגד הנקב טמא. גם הכ"מ פי"ט מהטו"מ כתב וז"ל אין תלונתו על רבינו כ"א על המשנה דקתני ברפ"ו דאדם וכלים אפילו שאינן מקבלין טומאה נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, וברפ"ח קתני דכלים שאינן מקבלין טומאה חוצצין. ולישב זה נאמר דחוצצין דרפ"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחד מהם, אבל כשהטומאה תחתיהן או ע"ג נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן בפ"ו וכן פירש הרא"ש וכך הם דברי רבינו אע"פ שבפירוש המשנה לא פירש כן עכ"ל מרן. ודע שדברי הר"ש שם בפ"ח יש בהם מקום עיון אלא שאין כאן מקום להאריך בזה. ואני מ"כ בזה"ל הא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסות על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת הארובה, אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפרק העור והרוטב כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור הרא"ש ז"ל עכ"מ. ותמהני דהכי איתא התם ר' יוסי אומר חבילי מטות וסריגי חלונות חוצצין בין הבית לעליה שלא להכניס הטומאה לצד השני, פרסן ע"פ המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור ע"כ, ופרש"י חוצצין בין הבית לעליה אם שטחן מקורה לחברתה נעשו תקרה ובטלו ואין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה שלא תכנוס הטומאה לצד השני שעליהם כלומר לעליה ואע"פ שנקובין הרי אין בנקבין פ"ט כו' ואף הנוגע כנגד הנקב טהור. היו פרוסות ע"פ המת באויר שנטלו מן המטה כמו שהן מסורגות ופורסן על המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא, דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום שלא כנגד הנקב טהור, דחבלים בלא מטה אין מקבלים טומאה הלכך חוצצים ע"כ, ודברי רש"י נראין כסותרין זה את זה וצ"ע, ומ"מ למדנו דלא מחלקינן בין מאהיל כנגד הנקב לשלא כנגד הנקב, אלא בפרסן ע"פ המת משום דלא נעשה תקרה, אבל בפרסן בין בית לעליה אין חילוק דאפילו מאהיל כנגד הנקב טהור וכ"כ המפרשים וצ"ע. ונראה מדברי הרא"ש הנז"ל דאי הטומאה תחת הארובה כלים המאהילים כנגד הטומאה, ר"ל כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור לא שהעליה כולה טמאה כאלו היה המת שם דזה אינו אלא חומרא בעלמא כדבעינן למימר קמן, וא"כ בנ"ד אה"נ דכלים המאהילים כנגד הנקבים טמאים אבל כל הבית לא נטמא כאלו לא היה שם אהל. ועוד אני אומר דבנ"ד יודה הרא"ש, וזה כי הנה כתוב בקונטרס החכם המשיג וז"ל, ועלה בדעת איזה מורים ורובם ככולן עלה בדעתם והוא להסתיר המת כל זמן שהוא בבית עד שלא ירחצו אותו, לצמצמו בין ה' דפין של עץ שיהיה בגבהן ח' טפחים ובכל הדפוס יהיו בו נקבים קטנים פחות מטפח, כדי שישלוט האויר במת ולא יסריח בימות הקיץ שלפעמים משהין המת שני ימים לסיבה נודעת וכשהנקבים פחותים מטפח אין כח לטומאה לצאת וכיון שגבהן ח' טפחים אי אפשר שלא יהיה חלל טפח מרובע, אע"פ שהתפיח המת, ובזה התיקון יהיה המת מונח באהל ומדור לעצמו ולא תצא הטומאה תחת אהלים אחרים, וכדי שלא לכנוס בשום ספק גמרו אומר שלא ליתן בו מסמרי ברזל, וגם שלא יהיו הדפים מצופים, ושלא לחברם אפילו במסמרי עץ הדפין יחד, ובעת שינתן על המת יהיו ב' אחד מראשו ואחד מרגלו וב' מן הצדדין ואחד למעלה, וכדי שיוכל לעמוד, תקנו שיעשו ד' יתידות עץ לחבר את האהל להיות אחד כו' ע"כ. ויש לדקדק כיון שהם החמירו על עצמן שלא להיות הדפין מצופין, אע"פ שכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות כלים וז"ל וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפן במתכות טהורין ואין מקבלין טומאה, מאחר שציפן ביטלן והציפוי עצמו טהור כמ"ש ע"כ, עכ"ז חששו לסברת הראב"ד והרא"ש שאדרבה הציפוי גורם טומאה, אע"פ שהכלי אינו מקבל טומאה, ועיין בספר תוי"ט פכ"ב דמס' כלים. והנה ראיתי כתוב על לשון הנזכר בספר משנה למלך וז"ל אם לא היה לכלי בית קיבול וציפהו במתכות מקבל טומאה ע"י ציפויו, וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי ציפוייו ע"כ. ואני הדל דברים אלו שגבו ממני שדעת הרמב"ם שאע"פ שהכלי מקבל טומאה הציפוי עצמו כיון שהוא טהור מבטל הכלי, באופן דמה דנקט הרמב"ם ז"ל שיש בו בית קיבול לרבותא נקטיה. ועיין בספר מל"מ שם לעיל פ"ג, ועיין בתוי"ט פכ"ב ממס' כלים ובסוף מס' חגיגה, שהקשה שדבריו סותרין אלו לאלו ואין כאן מקום להאריך בזה. ואיך שיהיה יש לדקדק דלמה לא חששו לספיקו של הרב בעל משנה למלך שנסתפק בכלי שאינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן, כמו פשוטי כלי עץ אם חוצץ בפני הטומאה או אינו חוצץ. לכן נ"ל דמשופין בשי"ן גרסינן ולא בצד"י, והכוונה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מה' כלים עץ שאין עליה צורת כלי אע"פ שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה ע"כ. ויותר נראה לומר שאם השפוי חשיב צורת כלי פשיטא שלא היו משופין אלא שהחמירו שלא יהיו לא משופין ולא מצופין, ולכן אמרו שלא יהיו משופין, שאם יהיו משופין שמא ע"י השיפוי הו"ל צורת כלי ולכן דקדקו והחמירו על עצמן שלא יהיה עליה צורת כלי שאזי אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן. והנה דקדקו לעשות אהל זה ככל חוקותיו וככל משפטיו שיהא נטוי כאהל לא מרודד, וזהו שאמרו אחר ההסתרה ולצמצמו בין ה' דפין, שהכוונה שלא יהיה הכיסוי מרודד שאין זה אהל כמ"ש הרע"מ בפ"ח, לכך אמר שיהיה הכיסוי הזה משופע ונטוי כאהל דהיינו למטה כמדת גגו ומשפיע ועולה עד שיהיה למעלה טפח מרובע כדין אהל. והנה בפ"ו מאהלות תנן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר וכו', עד אפילו כלי גללים וכלי אדמה, וכתב התוי"ט אפילו כלי גללים וכו' שאינן באין במדה אבל כלי גללים כו' הבאין במדה הרי הם כאהלים ואינן ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה, הרמב"ם פי"ב והראב"ד הגיה עליו כו' יע"ש, עד מ"מ יש עליה צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מתורצת המשניות שפיר כו', ולפיכך אני תמה על הכ"מ כו' יע"ש. והנה לפי תירוץ הרמב"ם וכמו שפירש דבריו התוי"ט קשה דא"כ מתניתין ליפלוג וליתני בדידה בכלי גללים ואדמה גופייהו בין באין במדה לאין באין במדה, ולמה ליה לתנא לחלק בין כלי גללים ואדמה לנתן ע"ג אבנים או דבר שיש בו רוח חיים כדתני סיפא. אמנם לשיטת הרא"ש וכמ"ש הכ"מ ניחא דמתני' איירי בכל גווני אפילו באין במדה מ"מ אינן נעשין אהל בין בית לעליה והטעם דנהי דבאין במדה מ"מ כלים הם ושם כלי עליהם, ואנן בעינן תרתי שלא יהיה עליהן לא שם כלי ולא צורת כלי כמו אבנים ודבר שיש בו רוח חיים כדקתני סיפא ובדאיכא תרתי מודה ואזיל הרא"ש דחוצץ אפילו בין בית לעליה. ומעתה אזדא ליה קושית החכם המשיג, דבנ"ד כיון שאין על הדפין לא שם כלי ולא צורת כלי לכן חוצצים אפילו בין בית לעליה: