פתח האוהל קסח

ת"ל וראיתי שכ"כ במי נפתוח פ"ז שהרי הר"ש ז"ל הביא שם סיפ"ב דאהלות תוספתא וכן היה ר' יוסי אומר כזית מן המת שנחלק אפילו לעשרה מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע ע"כ. הרי בהדיא דס"ל לר' יוסי דאין נוגע וחוזר ונוגע ושפיר פריך לר' יוסי לשיטתיה [אך הגר"א שם גורס ר' ישמעאל דס"ל כן בחולין שם] והמי נפתוח שם חיזק את דברי הר"ש ז"ל. ולפ"ז מתורץ דלא היה יכול להוכיח ממשנה דנזיר הנ"ל מהא דתרווד רקב מטמא במגע דהיה אפשר לומר דס"ל דיש נוגע וחוזר ונוגע, אבל לעולם נוגע לאו היינו מאהיל, ולמשנה הנ"ל העיר לי תלמידי האברך המנוח חריף ובקי מו"ה יהושע גדליה ב"ר דוד הכהן ז"ל אלהים יחונן עפרו:

והראב"ד ז"ל בפירושו לרפ"ג דעדיות הקשה מאי קאמר מאן תנא דאהל היינו נוגע ר' יוסי היא ולא קאמר דר' מאיר היא דס"ל שם בסיפא דמתניתין המאהיל על חצי זית, דגם אהל המשכה מצטרף עם נגיעה, ותירץ די"ל דר"מ אליבא דחכמים קאמר וליה לא ס"ל. ולפע"ד היה נראה קצת ליישב דהנה רש"י ותוס' כתבו דהא דקאמר מאן תנא ר' יוסי היא, זה רק לרבא אבל לאביי נשאר הדיוקא למטה מטפח אין למעלה מטפח לא, והא דלא קשה גם לרבא אהל גרידא אין אהל המשכה לא ואי דאיכא כזית אף אהל המשכה יהיה טמא, כתבו התוס' דקתני הנוגע משמע אהל דומיא דנוגע, דנוגע הוא גופיה ולא ע"י דבר אחר, ולא איירי מתניתין כלל באהל המשכה. והנה התוס' כתבו שם דהא דקמ"ל נוגע היינו מאהיל משום דקמ"ל דנוגע ומאהיל מצטרפין, ולפ"ז א"ש דאי מתניתין אתיא כר"מ דגם אהל המשכה הוי נוגע ומצטרף עם מגע, א"כ תקשה אמאי באמת נקט התנא דוקא נוגע ומאהיל דומיא דנוגע, ובזה האופן דוקא מצטרף. הרי גם באהל המשכה מצטרף:

חיים משולם קויפמן הכהן. סימן ו היתר בענין הזיזין והעטרות וגגין הבולטין אצל מת עכו"ם:

לפע"ד נראה היתר במת עכו"ם שלא לחוש לטומאה שתתפשט ע"י הזיזין והעטרות והגגין הבולטין אף למאן דמחמיר שעכו"ם מטמא באהל המשכה. דהנה בסוכה (דכ"ב) במשנה סוכה המדובללת ושצלתה מרובה מחמתה כשרה קאמר בגמרא מאי מדובללת אמר רב סוכה עניה ושמואל אמר קנה עולה וקנה יורד כו' אמר אביי לא שנו [דשמואל דקנה עולה וקנה יורד כשרה דאמרינן רואין. רש"י] אלא שאין בין זה לזה שלשה טפחים, אבל יש בין זה לזה שלשה טפחים פסולה, אמר רבא אפילו יש בין זה לזה שלשה טפחים נמי לא אמרן אלא שאין בגגו טפח אבל יש בגגו טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי, אמר רבא מנא אמינא לה דכי אית ביה טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי דתנן (אהלות פי"ב מ"ה) קורות הבית והעליה שאין עליהם מעזיבה והן מכוונות העליונות מכוונות כנגד התחתונות ומאהילות עליהן. רש"י] טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא, בין התחתונה לעליונה ביניהן טמא, על גבי העליונה כנגדה עד לרקיע טמא, היו העליונות כבין התחתונות [שלא היו מכוונות זו כנגד זו אלא העליונות מכוונות כנגד האויר שבין התחתונות. רש"י] טומאה תחתיהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדן עד לרקיע טמא, ותני עלה בד"א בזמן שיש בהן טפח וביניהן פותח טפח, אבל אין ביניהן פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא, ביניהן ועל גביהן טהור, אלמא כי אית ביה טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי שמע מינה ע"כ:

ומשמע מתוך פירוש רש"י ותוס' דהעיקר הוא שיהיה בקורה עליונה טפח אמרינן חבוט רמי אע"ג שאין באויר שבין התחתונות פותח טפח, שכתבו לפרש דהא דקתני אין ביניהן פותח טפח היינו דנמצא שאין בקורה העליונה טפח דהא העליונות הן כבין התחתונות, משמע דכל דאיכא בקורות העליונות פותח טפח לית לן בה אי ליכא באויר שבין התחתונות טפח, אבל הר"ן ז"ל כתב שם דתרתי בעינן שיהיה בקורות העליונות טפח ושיהיה באויר שבין התחתונות טפח, דאי ליכא באויר שבין התחתונות טפח אף על פי שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי ע"כ. וכתב הב"ח ז"ל (בסי' תרל"א) דהר"ן ז"ל דקדק מדתני אין ביניהן פותח טפח ולא תני בהדיא אין בעליונות פו"ט אלמא דאפילו יש בעליונות טפח מאחר שאין באויר שבין התחתונות פו"ט לא אמרינן חבוט רמי, וכתב דרש"י ותוס' פליגי ע"ש ובחדושי אנשי שם על הר"ן:

והריטב"א ז"ל כתב שם וז"ל ואיכא מרבנן מאן דכתב דה"ה שאם יש בגג העליונות יותר מטפח שצריך שיהיה ג"כ באויר שבין התחתונות כאותו שיעור, שאם יחבטוה למטה יכנסו לגמרי בין התחתונות, ולא נראה אלא כל שיש בין התחתונות טפח אע"פ שיש בעליונות יותר מטפח ואם ירדו למטה לא יקבעו ביניהם לגמרי כיון דסתמי כל האויר שבין התחתונות בהכי סגי ואמרינן חבוט רמי וכן דעת מורי נר"ו עכ"ל :

והרמב"ם ז"ל בהלכות סיכה (פ"ה הכ"א) כתב, היה הסיכוך מדובלל והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשר, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד שלשה טפחים, ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יותר אע"פ שהוא גבוה יותר משלשה טפחים, רואין אותו כאלו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד עכ"ל. וכתב הכ"מ והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד, למד הר"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פו"ט כו' דאלמא דרבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה"ה דבעינן נמי שיהיה באויר שבין התחתונות טפח, דאי לא אע"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח, ה"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור ואע"פ שהעלה הר"ן שאינן נראין בעיניו דברי י"א מ"מ רבינו נראה שסובר כן, ולפיכך כתב והוא שיהא חובטן כנגד שפת היורד, ואפשר שרבינו בא למעט ג"כ היכי שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר, ובין התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה, דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבוא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא עכ"ל הכ"מ, ומה שכתב הל"מ דחוק מאד עי"ש:

ובש"ע (סי' תרל"א ס"ה) כתב המחבר כלשון הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה מכוון נגד שפת היורד, וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל דהיינו שיש באויר שבין התחתון טפח שראוי להוריד העליון ואז כשרה ע"כ, ובפרי מגדים שם במ"ז סק"ד כתב דצריך שיהיה אויר כרוחב הקנה העולה. אך בהגהות רבינו רע"א ז"ל כתב שם דאפשר דהא דדייק הרמ"א ז"ל לומר דהיינו שיש באויר שבין התחתון טפח דר"ל דלא בעינן שיהיה האויר ככל רוחב הקנה שלמעלה, כדעת הי"א שבר"ן וריטב"א ז"ל, אלא דסגי בטפח, שיהיה אפשר לדון על טפח מהקנה שלמעלה חבוט רמי' וכדעת הר"ן דתרתי בעינן שיהיה הקנה טפח ושיהיה האויר טפח עש"ה, ולפמ"ש הכ"מ דהרמב"ם ז"ל ס"ל כי"א והכא