פתח האוהל קסז

ומה שהביא כ"ת מדברי הרמב"ם ז"ל ה' טו"מ שהעתיק דברי ר"ש דרקב אינו מטמא במגע דאמרינן בפרק העור והרוטב דר"ש פליג על ר"י, וזה תימה דהא סתם מתניתין דרפ"ג דאהלות כר' יוסי אתיא ואין דרכו של הרמב"ם ז"ל לדחות סתם מתניתין מהלכה כיון שלא נפסק בש"ס שאין הלכה כמשנה זו, אדרבה מפירוש המשנה נראה שהסכים להלכה, אלא ודאי דלא כוון הרמב"ם ז"ל אלא בסתם נגיעה ומהטעם שכתב כיון שהם גופים נפרדים אין נוגע וחוזר ונוגע, אבל המאהיל בטומאה רצוצה דנחשב כנוגע וסמך עצמו על מ"ש בפי"ב דאהל כזה נחשב נגיעה, ודאי טמא, וכבר כתבתי מה נקרא לדעת הרמב"ם ז"ל טומאה רצוצה ומה נחשב ע"י המשכה, ובזה אסיים ואו"ש. ידידו ישראל יהושע חוב"ק קוטנא יצ"ו סימן ה מה שכתבתי להרה"ג הגדול מקוטנא ז"ל על הנ"ל כבוד רבינו מאור הגולה הרה"ג הגדול מרן ישראל יהושע שליט"א האבד"ק קוטנא. מה שהקשה כבוד גאונו שיחיה אמאי לא פסק הרמב"ם ז"ל כרבא דרחוק מטפח נמי מקרי אהל נגיעה, ראיתי כעת בים של שלמה (שם סימן ז') עמד בזה דכיון דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מהלכות טו"מ כאוקימתא דר' יוחנן דמוח שבפנים מעלה ארוכה בחוץ, ואם היה בו מוח המתנדנד אם יש בו כזית הרי זה מטמא באהל דטומאה בוקעת ועולה, וא"כ מאחר שהלכה כר' יוחנן והוא מוקי מתניתין דנוגע היינו מאהיל היה ראוי לפסוק שיצטרף נגיעה עם אהל חוץ מאהל המשכה וכדברי רבא, והרמב"ם ז"ל פסק דנגיעה ואהל אינו מצטרף כו', וצ"ל דס"ל כר' יוחנן בדיניה אבל באוקימתא דמתניתין לא ס"ל כוותיה וס"ל כשינויא דאביי דמוקי לה כששפה כו' וס"ל דמתניתין דרפ"ג דאהלות דנוגע על חצי זית ומאהיל על חצי זית כו' לא מיתוקמא אלא או כר' זירא דאיירי בטומאה רצוצה או כאביי דאיירי במאהיל למטה מטפח, וכן פירש הרמב"ם להדיא במשנה, ואיני יודע למה לא פסק כרבא שהוא בתראה וכאוקימתא דר' יוחנן, ואפשר דס"ל משום דרבא מסיק מנא אמינא לה ואביי דחה דבריו, [מ"מ] מה בכך ס"ס ס"ל הכי ואם ראייתו נדחית דבריו לא נדחים ובפרט דר"י כוותיה ס"ל. ע"כ נ"ל דהלכה כרבא דנגיעה ואהל מצטרפין חוץ מטומאת אהל בחיבורן שאינן מצטרפין לנגיעה עכ"ל הרש"ל ז"ל, ולפי מה שפסק הרש"ל כרבא שפיר י"ל כמ"ש כבוד גאונו שיחיה דרק אהל נגיעה אסור בעכו"ם מטעם דהו"ל נוגע ועכו"ם מטמא בנגיעה, אבל אהל המשכה לא דקיי"ל כר"ש דעכו"ם אינו מטמא באהל:

אמנם לפע"ד הרבה יש לדון בזה דא"כ כל דבר שמטמא במגע ואינו מטמא באהל כגון עצם כשעורה וכל אלו שנמנו בפ"ב דאהלות מ"ג יהיה מטמא באהל נגיעה מטעם דהוי נוגע, וזה אינו דהרי בית הפרס מטמא בנ במגע ומשא ואינו מטמא באהל משום דהחשש רק מעצם כשעורה דאינו מטמא באהל, ואיתא במשנה פי"ח דאהלות דהמהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור, ואע"ג דמאהיל באהל נגיעה וכן בהא דמנפח אדם בית הפרס והולך (פסחים צ"ב) כתב רש"י משום דאינו נוגע ואינו מסיט ובאהל אינו מטמא, הרי אף דהוי אהל נגיעה לא מטמא ועוד בהרבה מקומות, וע"כ דרק לענין צירוף נגיעה ואהל נגיעה אמרינן דמצטרפין אבל לחדש דמה שאינו מטמא באהל יהיה מטמא באהל נגיעה זה לא שמענו [וכעת בהיותי בבית ידידי בנו של הרה"ג האבד"ק קוטנא שליט"א, הראה לי כתבי מר אביו מרן ז"ל, וראיתי כי כתב לתרץ זה דשאני במת עכו"ם דגזה"כ שיטמא באהל נגיעה מטעם נוגע וכמ"ש בנזיר (דנ"ד ע"א) או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור, וכתבו התוס' דר"ש היא, ולפ"ז לא איירי שם בנגיעה גרידא רק באהל נגיעה, וי"ל קו' התוס' שם ועיין מה שכתבתי בזה בכל ה' סימן ב']:

ומה שכתב כ"ג שיחיה דרבא איירי דוקא באופן שאין ברוחב טפח כגון גומא, קשה שהרי זה אוקימתא דר"ז בטומאה רצוצה בין ב' מגדלים שאין ברחבם טפח. ואף שהרמב"ם ז"ל ברפ"ג דעדיות פירש פירוש אחר שאין בגובה טפח, מ"מ תרווייהו טומאה רצוצה היא, ועוד הרי רבא הוכיח לה מחבילי המטה וסריגי החלונות ושם לא איירי כלל שאין ברחבו טפח, ועוד שהרי כתבו התוס' ורש"י ז"ל דהא דקאמר מאן תנא דנוגע היינו מאהיל ר"י הוא, היינו רק לרבא אבל לאביי אכתי נשאר הדיוק למטה מטפח אין למעלה מטפח לא, ואי דאיכא כזית לעולם טמא, ולפ"ז גם לרבא קשה שאין ברחבו טפח אין הא יש ברחבו טפח לא, ואי דאיכא כזית לעולם מטמא באהל, וע"כ דלרבא לעולם נוגע היינו מאהיל:

ובהיותי בזה הנני לכתוב מה שקשה לי בהא דקאמר התם מאן תנא דקרי לאהל נוגע ר' יוסי היא דקאמר בברייתא דתרווד רקב מטמא במגע והא לא נגע בכולו אלא לאו ש"מ מאי נוגע מאהיל, וקשה אמאי לא הביא משנה מפורשת בנזיר (דמ"ט ע"ב) דתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגלגולת כו' ועל מגען ועל משאן ועל אהילן, ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו [אבל לא על אהילו. רש"י] על אלו הנזיר מגלח ע"כ. ובגמרא שם (נ"ג ע"א) קאמר על אלו הנזיר מגלח על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה ועל מגעו ועל משאו אין ועל אהילו לא, וכתבו רש"י ותוס' אע"ג דבהדיא קתני לה עצם כשעורה על מגעו ועל משאו משמע אבל על אהילו לא, לא קשה, דתני והדר מפרש, הרי בהדיא דהא דקתני ועל מגען ועל משאן ועל אהילן קאי על כל מה דתנא מקודם ודוקא עצם כשעורה על מגעו ועל משאו לחוד. הרי בהדיא דתרווד רקב מטמא במגע, וע"כ היינו באהל נגיעה דאל"כ הא לא נגע בכולו, א"כ מוכח דקרי לאהל נוגע ואמאי הביא מברייתא דר' יוסי ולא הביא מכאן ממשנה. והרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות באמת נשמר מזה שכתב בפ"ז ה"ה המשנה וכתב תיכף חוץ מתרווד רקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר ליגע בכולו ע"כ ואזיל לשיטתיה דפסק דנוגע לאו היינו אהל. שוב ראיתי שם ביקר תפארת להרדב"ז ז"ל שכתב דהא דקתני במשנה ועל מגען ועל משאן ועל אהילן קאי רק אשארא ולא אתרווד רקב דאי אפשר ליגע בכולו. ולפע"ד א"א לומר כן דא"כ מ"ש דקתני בבא בפ"ע עצם כשעורה על מגעו ועל משאו [ולא על אהילו] ולא כלל ג"כ בהדי אידך ולימא דקאי אשארא, וכן הא דקאמר בגמרא דעל אלו דרישא אתא למעוטי עצם כשעורה דקתני בהדיא וע"כ דאלו דוקא קתני, ולפמ"ש התוס' בחולין שם סוד"ה ומאן תנא דניחא ליה טפי לאתויי מברייתא זו שנזכר בה שם חכם א"ש. אך דיש לדקדק אמאי לא הקשו התוס' ממשנה זו:

ומה שנראה לפע"ד לתרץ דהנה הר"ש ז"ל ברפ"ב דאהלות סוף מ"א כתב דהא דפריך הש"ס בתרווד רקב הא לא נגע בכולו היינו משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. והתורת חיים בחולין שם הקשה דהרי אפשר דר' יוסי ס"ל דיש נוגע וחוזר ונוגע כר"ע בחולין (דקכ"ד ע"ב). ואמרתי מעצמי