פתח האוהל קסה

דגזרו חכמים טומאה גם במקום דלא שייך להחמיר משום קבר סתום שהרי בסוף פ"ח דאהלות, והוא הדין המבואר בש"ע (סי' שע"א ס"ג) בשני חדרים ובכל אחד חצי זית דהחדרים טהורים והבית טמא כיון שסופו לצאת לבית, ובזה לא שייך כלל משום קבר סתום כיון דהחדרים טהורים, וכן נראה מהא דתנן בפ"ד מ"ב תיבת המגדל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו פו"ט טומאה בתוכו מה שבבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והרי כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו פי"ב מ"ה טומאת מת שאין דין קבר סתום בארונות של עץ וכ"כ בפ"ב הט"ו עש"ה, אלא ודאי כדאמרינן דמדרבנן בודאי טמא משום דסוף טומאה לצאת, ושיהיה טמא מד"ת הוצרכו לטעם דקבר סתום:

ולפ"ז מיושב היטב קו' התוס' (דף קכ"ה) דר' יוסי דפליג על סוף טומאה לצאת עי"ש בפ"ד דאהלות מ"ב וכי יחלוק על משנה דפ"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים רבים, ולפי מה שכתבתי א"ש דהתם דהמת בבית טמא מדאורייתא משא"כ בהא דמגדל:

ולפ"ז מיושב ג"כ סתירת רש"י ז"ל דבפרק הדר (דס"ח) כתב שהוא הלכה למשה מסיני ובפרק קמא דביצה (ד"י) כתב שהיא גזירת חכמים דמשמע מה"ת לא מטמא, ולמש"כ י"ל בפשיטות דהיכי דשייך משום קבר הסתום דסתימתו גורם להמשיך הטומאה בכל האהל וגם הדפנות מטמאין, אלא שמחשבתו לפתוח גורם הטהרה, בודאי טמא הפתח ואם יש לו גג טמא מד"ת, אבל במקום דלא שייך לבוא מצד קבר הסתום כגון שיש לו פתח במקום שאין רצונו להוציא משם המת דאינו נידון כקבר סתום, וכן במונח כזית במגדל שאין דינו כקבר סתום לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו ולא שייך אלא משום סוף הטומאה לצאת בזה אינו טמא אלא מגזירת חכמים, ונתישב סתירת דברי רש"י ז"ל :

ועדיין י"ל נהי דלדעת הני רבוותא טומאת אהל הבתים הללו טומאתן מד"ת מ"מ לדעת הראב"ד ז"ל בפי"ב מהלכות טו"מ אין הכהן מוזהר מד"ת עיי"ש בה"ו, שעל מה שכתב הרמב"ם דמה"ת אין ארון של עץ מקרי קבר סתום לפיכך ארון שיש דחללו טפח העומד ע"ג טהור לפי שאהל מפסיק ביניהם, כתב שדלה מים בבארות עמוקים, אבל טעה, שלמד כן מהא דאמרינן בברכות (די"ט ע"ב) אר"א ב"ר צדוק מדלגין הייני ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים ואמרינן שם הטעם דרוב ארונות יש להם חלל טפח, והוקשה לו הא אדרבה קבר סתום מטמא אפי' שלא כנגד המת, וכבר הוקשה כן להתוס' שם בברכות, לכן חילק בין ארון של עץ ובין קבר של בית בנוי וסתום, אבל הראב"ד כתב בקבר סתום נהי דמטמא מד"ת מ"מ אין הנזיר מגלח עליהם וגם כמו כן אין הכהנים מוזהרים. והנה ודאי שאין דעת הראב"ד שהכהנים אין מוזהרים לכנוס באהל המת אלא הכוונה שאין הנזיר מגלח כל שאהל מפסיק בינו למת, ודוקא בטומאה רצוצה כנוגע ממש במת או כבא אל אהל המת אבל כשנכנס על גג הארון כיון דאהל מפסיק נהי דבנפש אטומה גם הנוגע באהל על הגג טמא מ"מ אין הכהן מוזהר עליו:

ולפ"ז בהנך בתים שבווארשא, נהי שבזמן שהבית שהמת מונח בתוכו פתוח כיון דאין מחיצה מפסיק ויש אהל טפח מוזהר מד"ת, מ"מ בזמן שהדלתות והחלונות נעולות כיון דעיקר הטעם בהא דסוף טומאה לצאת לדעת הר"י מיגא"ש הוא משום קבר סתום, ולדעת הראב"ד אין כהן מוזהר כל שאהל מפסיק ביניהם, וה"נ מחיצות הבית מפסיקות כל זמן שהחדר נעול ועיין ביו"ד (סי' שע"א) בט"ז ונקה"כ:

אמנם כי הנה לפ"ד הראב"ד מדוקדק מאד לשון הש"ס בנזיר (דנ"ג ע"ב) בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה, וכתבו התוס' דהא דמסיים דאמר מר כדי נסבה דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה, והיינו דנפש אטומה כל שאין בו פו"ט מטמא כל סביביו וכל שיש בו חלל טפח מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה, ולפ"ד הראב"ד א"ש דעל קבר כזה שיש בחללו טפח אין הנזיר מגלח, אמנם אם שכן דעת הראב"ד התוס' בברכות (די"ט ע"ב) והרמב"ם חולקין עליו וכ"ד הרמב"ן בספר תולדות אדם שער הכהנים, דכהנים מוזהרים בזה"ז מד"ת ובודאי קיי"ל כרמב"ם:

אמנם נראה לי שזה במתי ישראל אבל במת עכו"ם אע"ג דביו"ד (סי' שע"ב) איתא דנכון ליזהר לכהנים לכנוס על קברי עכו"ם, מ"מ זה לי ימים רבים שאמרתי די"ל דוקא על קברי עכו"ם, וזה דהא לדעת רוב הפוסקים, גם הפוסקים כרשב"י דאין קברי עכו"ם מטמאין באהל, מ"מ על מגען ועל משאן כהנים מוזהרים, א"כ למאי דקיי"ל בחולין (דף קכ"ה) לרבא אף אהל שהוא גבוה מיקרי מגע, ומה"ט גם על כחצי זית מאהיל וכחצי זית מגע מצטרפין ואע"ג דמשני שמות אין מצטרפין מ"מ מאהיל ג"כ נוגע מקרי א"כ י"ל דוקא בקברי עכו"ם יש ליזהר, לא מיבעיא בזה"ז דכתב הרמב"ן האידנא לא אמרינן דרוב ארונות יש בהם חלל טפח, א"כ גם לר' זירא בחולין (דקכ"ה) מקרי נוגע, ולא אמרינן דעפר מפסיק ולא מקרי נגיעה, אלא דאפילו אינו דורך ממש על הקבר אלא שמכניס שם אבר ע"ג הקבר מקום שמונח שם המת מקרי נוגע, וכיון דמוזהרים על מגע זה נמי מקרי מגע לרבא דסתמא הלכה כמותו לגבי אביי וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל:

ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' על הפוסקים כרשב"י מהא דטמאה ארץ העמים מחשש קברות וכן הא דתנן באהלות ומייתי לה בפ"ק דפסחים מדורות הכותים טמאים שהם קוברין שם נפליהן הא קבר עכו"ם אינן מטמאים באהל. ולפמ"ש א"ש דהתם מקרי נוגע בכל שהיא נגד המת ממש אע"פ שאין נוגע בו אלא מאהיל עליו מקרי נוגע. ואין להקשות מהא דב"מ (דף קי"ד) בעובדא דרבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו דקאי בקברי עכו"ם ואמאי דהא הכא נגיעה הוי, די"ל דהתם הארון היה לו חלל טפח אלא שלא היה לו פו"ט, לכן בקברי ישראל היה מטמא לדעת הרמב"ם והרמב"ן והתוס', וכן בהא דאמרינן בנזיר (דף נ"ד) לרבות בקבר שלפני הדיבור וא"ש הכל. ולפ"ז באהל שהוא ע"י המשכה דלב"ה לא מקרי נוגע שפיר יש לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל בפרט שכן דעת רוב הפוסקים, וא"כ כל שהמת מונח בבית ולא נקבר מותר לכהן לכנוס בפרט ע"י המשכה כיון שאין נכנס לאהל ממש רק להגזוזטראות הבולטות אצל הגגין דאינו אהל אלא ע"י המשכה [ועיין מה שכתבתי לעיל כלל ה' סימן ב' בשם הרב מליסא ז"ל שכתב ג"כ להתיר אהל המשכה במת עכו"ם. המחבר]:

וע"ד התיקון שרצו לעשות בעיר ווארשא להיות סדק בהגעזימסען שבולט חוץ לגגין לבל יהיה אהל. הנה לכאורה מברייתא דמייתי הש"ס בעירובין (דף יו"ד) בעור האסלא משמע דכל שרובו הוא טפח גם החלל שביניהם מצטרף. הן אמת שלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא ברייתא זו ופשיטא דבכל מסכת אהלות משמע דבעינן שכל הטפח יהיה שלם. והיה נראה לי שהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כפירוש רש"י דהוא לענין טע"ט שהרי זו תוספתא במסכת כלים לא באהלות. והיה אפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש אותה לדין אחר לענין שבת, וזה צ"ע דלענין שבת א"צ לדון מטעם רובו ככולו וגם במשהו סגי מטעם לבוד, ולרמב"ן דלא אמרינן לבוד גם רובו ככולו לא אמרינן כדמוכח בפ"ק דשבת בהא דזרק כוורת. ויותר נראה דהרמב"ם דחה ברייתא זו מהלכה