פתח האוהל קסג

ז"ל שם בהלכה שאחריה דנסדק גגו וכתליו והו"ל שני חלקים נפרדים לגמרי, אבל בקורות הבית והעליה דאיכא כתלים המחברם וכן בקדירה כנגד ארובה בעינן טפח דוקא, ובאכסדרה שנסדקה דסגי בסדק כ"ש היינו משום דליכא כתלים רק גג לחוד עש"ה בארוכה, ולפי דבריו לא מהני הכא הפסק סדק כל שהוא דהרי הכא דאיכא דופן המחברן וכבר התחילה הטומאה להתפשט. אמנם לפע"ד אין דבריו ז"ל מוכרחים כלל, דמאי סברא היא בין התחילה הטומאה להתפשט מלא התחילה וכי גרע התפשטות הטומאה מטומאה עצמה דאם הטומאה תחת הארובה אף שאין בה טפח הבית טהור. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל דלמה צריך הפסק טפח בין קורה לקורה כתב הכ"מ דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן והשיא כוונת הרמב"ם ז"ל לדבר אחר עש"ה. והרי כל הפוסקים הנ"ל כתבו דמה"ת מהני הפסק אויר כל שהוא באבנים היוצאין מן הגדר אף דכבר התחילה הטומאה להתפשט ואף דאיכא כותל המחברם, וכן משמע פשטות לשון הש"ך ז"ל (סי' שע"א סוף ס"ק י"ד) עי"ש, [ועי' מ"ש לעיל כ"א ס"ב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל):

אמנם צריכים ליזהר שיעשו סדק והפסק אויר בהזיזין שלא יהיה ממנו למטה עד לארץ שום אהל טפח, דהיינו שלא יהיה תחת הסדק גאני"ק או זיז רחב טפח כגון הזיזים והעטרות אשר ע"ג החלונות והפתחים או שלטי הסוחרים אם רחבם טפח, דכל זה מביא הטומאה מצד זה של הזיז לצד אחר ואינו מועיל הפסק סדק, וכמ"ש במשנה דאהלות (פי"א מ"ב) אכסדרה שנסדקה [תקרת האכסדרה שנחלקה לשנים. הרב] טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים [שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. הרב] נתן את רגלו או קנה מלמעלן ועירב את הטומאה [לפי שנסתם האויר. הרב] נתן את הקנה בארץ [ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה. הרב] אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח (דאי גבוה טפח מן הארץ אמרינן גוד אסיק הקנה בסדק ועירב הטומאה והכל טמא אבל השתא דאין גבוה טפח הו"ל טומאה רצוצה, תוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל] הרי דכל שיש תחת הסדק אהל רום טפח מביא הטומאה מצד זה לצד זה:

וכן אם יהיה אדם עומד בארץ תחת הסדק הרי זה מביא הטומאה כמ"ש שם במ"ג היה אדם נתון שם [בארץ כנגד הסדק. הרב ב"ש אומרים אינו מביא את הטומאה, וב"ה אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה חלל הגוף נחשב חלל אע"פ שבני מעים בתוכו. הרב] ופשוט דלאו דוקא עומד אלא ה"ה יושב או שוכב וכמ"ש שם במשנה היה משקיף בעד החלון כו' היה מוטל על האסקופה כו' וב"ה אומרים מביא את הטומאה, וכן אם עומד שם בהמה טהורה או טמאה כלב או חתול, וכמ"ש בפ"ח דאהלות דעדר בהמה טהורה או טמאה מביאין את הטומאה וחוצצין וכיון דיש מתחת בטנם עד לארץ רום טפח מביאין הטומאה מצד זה של הסדק לצד השני:

ואם בהמה רובצת על הארץ היה נראה דג"כ מביאה הטומאה כמו אדם דאמרינן דחלול הוא אע"פ שבני מעיו לתוכו וכמ"ש בסוכה (דכ"א ע"ב) דאע"ג דס"ל לר' יהודה אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל מ"מ מודה בשוורים דהוי אהל דשאני שוורים הואיל ועשוים להגן על בני מעים שלהן שנאמר עור ובשר תלבישני, וכתבו התוס' אע"ג דהאי קרא באדם כתיב כ"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל. אמנם ראיתי ברמב"ם ז"ל סוף פרק י"ט מהלכות טומאת מת שכתב גמל שהוא עומד באויר טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים, טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים, היה רובץ וטומאה תחתיו הרי זו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"כ, והקשה הכ"מ אמאי לא נאמר דגמל חלול הוא וצד העליון מביא הטומאה אע"ג דהוא רובץ והניח בצ"ע, ולפע"ד הרי הראב"ד ז"ל כתב בהדיא בסוף פרק י"ב וז"ל, ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול, ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול, אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה, בדבר שאינו מקבל טומאה אע"פ שהוא חלול ויש לו צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה. ויש למבין טעם בזה, וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס שאינה מטמאה מגבה דהו"ל כדבר שאינו מקבל טומאה עכ"ל. ולפ"ז א"ש דגמל שאינו מקבל טומאה לעולם אמרינן דחלול הוא וצד העליון מביא הטומאה, ויש לו להראב"ד ז"ל ראיה ברורה לסברתו מההוא דינא דהרמב"ם ז"ל שהיא מתוספתא פי"ג דאהלות, והא דקאמר בסוכה שם דשוורים הוי אהל הואיל ומגינין על בני מעיים שלהם היינו רק מתחת לכרסם לארץ כיון שצד העליון מגין על בני מעיים שלהם הו"ל אהל אבל לא אמרינן דחלול הוא כיון שבני מעיו לתוכו. שוב כשהגיע לידי משניות דפוס ווילנא ראיתי שכ"כ במשנה אחרונה (פי"א מ"ג) ומה שכתב הראב"ד ז"ל ויש למבין טעם בזה, דנפ"מ בין דבר המקבל טומאה לאינו מקבל טומאה, אם כי לא בינת אדם לי נראה לפע"ד דהנה במשנה (פי"א מ"ג) תנן סגוס עבה [בגד צמר עב מאד. הרב] וכופת עבה (קורה עבה אע"פ שגובה עוביין יותר מטפח אינן מביאין את הטומאה אם נתנן בארץ כנגד הסדק שבתקרת האכסדרה אא"כ יש תחתיהן חלל טפח. הרב] אינן מביאין את הטומאה עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח, קפולים [כמו טלית מקופלת בגדים הרבה מקופלים זו על זו. הרב] אינן מביאין את הטומאה עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח [ואע"פ שהבגדים נתונים תחתיה העליונה מביאה את הטומאה הואיל וגבוהה מן הארץ טפח. הרב] ע"כ וכן הוא בריש פרק ט"ו ואיתא שם עוד טבליות של עץ זו על גב זו אינן מביאות את הטומאה עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פו"ט, ואם היו של שיש, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת [אפילו העליונה גבוהה מן הארץ טפח לא חשיבא אהל להביא הטומאה כיון דהתחתונה ממעטת את האויר לפי שהן נחשבים כארץ אבל טבלאות של עץ אינן חשובות כקרקע בזמן שהעליונה גבוהה מן הארץ טפח אע"פ שהתחתונה ממעטת את האויר, העליונה מביאה את הטומאה. הרב]. וכתב הרב במשנה ג' דהחילוק בין טבליות של עץ וקפילים דמביאין טומאה אם העליונה גבוהה טפח וטבליות של שיש אינן מביאות, משום דשיש אינן מקבלות טומאה והתחתונה סותמת את החלל טפח, משא"כ בטבליות של עץ ובגדים דמקבלין טומאה אינן ממעטין החלל כיון דהן בעצמן טמאין עי"ש. והתוס' יו"ט שם הביא דברי הראב"ד ז"ל דפי"ז ה"ד שכתב וז"ל א"א ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני ז"ל כפי זה המשנה, ומה הוא ההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גב זו ולטבלאות של עץ מונחות זו ע"ג זו, שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע"פ שגבוהה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל, אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר, אבל כשהוא שני כלים אע"פ שדבוקים זה בזה העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא, וכן הטעם לאדם שהוא נתון על המת לפי שהוא חלל נעשה כשתי טבלאות עכ"ל, הרי כתב הראב"ד דמש"ה אדם מביא הטומאה משום דחלל הוא ונעשה כשתי טבלאות. ולפ"ז א"ש דדוקא אדם דמקבל טומאה הו"ל כטבלאות של עץ דאינו ממעט החלל, אבל דבר שאינו מקבל טומאה הרי הו"ל כטבלאות של שיש דהתחתונה ממעטת את החלל הואיל ואינה מקבלת טומאה והו"ל כעפר או צרורות שממעטין כמ"ש שם המהר"ם ז"ל בתוס' יו"ט שם, ושפיר כתב הראב"ד ז"ל בעמוד שהוא חלל וכן בכוורת הואיל ואינן מקבלין טומאה לא אמרין צד