פתח האוהל קסב

משום דספק הוא תחת איזה ענף קבור, ולהתוס' ור"ש ורמב"ן והראב"ד ז"ל הוי מדרבנן משום דיש סדק ואויר בין ענף לענף ובין אבן לאבן ומה"ת הוי הפסק ואינו מביא הטומאה ורק דרבנן גזרו, והא דחוצץ להקל כתב הר"ש שם משום דהוי כמסכת פרוסה וחבילי המטה דחוצצין כיון שאין במקום אחד אויר טפח, ועיין ירושלמי סופ"ב דנזיר הן סככות הן פרעות:

והנה הר"ש ז"ל כתב שם וז"ל וא"ת ומה מועיל שיכול לקבל מעזיבה מ"מ כיון דאיכא אויר מפסיק אין הטומאה עוברת את האויר כדתנן לקמן פ"י ארובה שהיא בתוך הבית אין בארובה פו"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ובפ"ק דסוכה (די"ח) מייתי לה, וי"ל דהתם נמי בשאין יכול לקבל מעזיבה, דאי יכול לקבל כסתום ודאי דמי, ומיהו לקמן משמע דאפילו אויר משהו מפסיק בין אהל לאהל בפי"א גבי בית שנסדק דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בטומאה בפנים וכלים בחוץ דבש"א עד שיהיה בסדק ד"ט ובה"א כל שהוא, ומפורש בתוספתא מלא חוט המשקולת, אבל טומאה בחוץ וכלים בפנים כולהו מודו בכ"ש ממש דאין טומאה עוברת לצד פנים, וצ"ל דבסככות ופרעות דוקא גזור רבנן ולא בשאר דוכתי אע"פ שיכול לקבל מעזיבה דטומאת סככות ופרעות דרבנן כמו שאפרש עכ"ל, ואינו מובן אכתי אמאי באמת גזרו בסככות ופרעות דהפסק אויר לא יהיה מהני טפי מבית שנסדק או שאר מקומות, אך הדבר מפורש ברמב"ן נדה (דנ"ז) בשם הראב"ד ז"ל וז"ל ופירש הראב"ד ז"ל שהסככות אילן שענפיו אחת למעלה ואחת למטה ואין שם אהל אלא שרואין את העליונות כאלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה ואע"פ שאין העליונות כבין התחתונות אלא שעדיין נשאר שם אויר מועט נעשה כולו אויר שלם וכן הפרעות כו' ועשאום כספק טומאה וזהו ספיקן שאין אהל שלהם שלם ובשקברו שם בודאי מיירי, ואע"ג דאמרינן בסוכה אין אומרים גוד אחית וגוד אסיק אלא בתוך שלשה משום לבוד וגבי קורות הבית תנן שאפי' אין ביניהן טפח טומאה תחתיהן ביניהן טהור אלמא לא כסתום דמי, שאני הכא דכיון שהכל מאילן אחד ומכותל אחד הוי חיבור ומשלים אהל שלהן, כ"כ הרב הנזכר ז"ל, ובענין הזה שנוי בתוספתא דטהרות, ומיהו דוקא שאין בין הענפים של סככות פותח טפח שאם היה ביניהם בודאי פו"ט מפסיק עכ"ל, הרי דהטעם הוא דהכא היה האילן והכותל כדבר אחד גזרו אבל בהבית שנסדק שנפסק כל הגג לא גזרו ובפרט לפמ"ש שם הרמב"ם ם דהבית שנסדק היינו שנסדק גגו וכתליו עי"ש והו"ל כשני דברים נפרדים לא גזרו, אך קשה להרמב"ם ז"ל דלא פירש כשיטת הר"ש והראב"ד אמאי כתב שנסדק דוקא גגו וכתליו ועיין מ"ש לקמן [ועי' מ"ש לעיל כלל]:

ובזה י"ל בסוף מס' שבת ברש"י ותוס' (ד"ה) הילקטי וז"ל ומיהו יתכן לומר שהמת היה מונח כולו תחת הגיגית שלא כנגד הסדק והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה ואלו היה באותו סדק ע"פ כולה פו"ט לא היתה טומאה עוברת דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פו"ט כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה עכ"ל. והקשה אדמו"ר הגאון ז"ל בספרו נפש חיה חיו"ד (סי' צ"ה) דלמ"ל סדק טפח והרי אף בסדק כ"ש אין הטומאה עוברת וכן הקשה ברש"ש ז"ל שם. ולפ"ז י"ל דגיגית כיון דהוא דבר אחד דכתלי הגיגית מחברו לדבר אחד הוי כמו סככות ופרעות דלא מהני סדק כ"ש וצריך דוקא הפסק טפח וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהפסק טפח מהני אף בסככות ופרעות:

ולפ"ז יש לדון דתיקון זה לעשות סדק בהזיזין והעטרות שהרי לשיטת התוס' הר"ש והרא"ש הראב"ד והרמב"ן ז"ל גזרו בסככות ופרעות, הן אבנים היוצאות מן הגדר דסדק כ"ש לא מהני, משום דהכותל מחברם להיות אחד, א"כ הכא דהכותל מחבר הזיזין להיות אחד לא מהני סדק כ"ש דהא פשיטא דלאו דוקא אבנים יוצאות מן הגדר דה"ה דיוצאות מכותל בית דמ"ש, והכא הרי הני זיזין ועטרות הו"ל ממש כאבנים היוצאות מן הגדר. והנה לפמ"ש הש"ך (סי' שע"ב סק"ב) דהא דחור טע"ט מביא הטומאה מבית לבית הוי רק מדרבנן א"כ י"ל דלא גזרו רבנן רק בסככות ופרעות דקבור שם מת תחת ענף ואי היו מחוברין יחד הו"ל טומאה דאורייתא שפיר גזרו דהפסק כ"ש לא מהני אבל הכא דהטומאה הוא בבתים ומתפשטת הטומאה להזיזין הו"ל רק מדרבנן ושוב אין לגזור משום סככות ופרעות דהו"ל תרי דרבנן. אמנם הרי המג"א (סי' שמ"ג) ורוב הפוסקים חלקו על הש"ך בזה [עי' מ"ש לעיל כ"ב ס"ג] והיכי דהדלתות והחלונות סגורות דליכא רק משום סוף טומאה לצאת בזה שפיר י"ל כיון דהסכימו רוב הפוסקים דהו"ל רק מדרבנן [וכמ"ש לעיל כ"א ס"ג] שפיר י"ל כנ"ל, אך הרי רוב פעמים הדלתות והחלונות פתוחות, ונהוגין לפתוח החלון אצל המת, והו"ל טומאה דאורייתא:

אמנם הנה בטור ויו"ד (סי' שס"ט) איתא הכהן מוזהר שלא לטמאות למת כו' ואפילו ספק טומאה כגון אילן שמיסך על הארץ וענפיו מובדלין זה מזה וטומאה תחת אחד מהם ואין יודע תחת איזה או אבנים יוצאין מן הגדר ואין ידוע תחת איזה, וכתב שם הש"ך בשם הפרישה, דמוכח מכאן. דאילן המיסך על המת דיכול לעמוד תחת ענפים שאינם מאהילים על המת, דהרי כאן לא אסר לעמוד תחת האילן אלא מטעם דאינו יודע תחת איזה, וכן כתב שם הט"ז סק"ג, הרי דפסקו להלכה כשיטת רש"י ז"ל, דלשיטת הפוסקים הנ"ל דלא מהני סדק כ"ש בסככות ופרעות, א"כ אפילו היה יודע תחת איזה ענף הטומאה ג"כ אסור לעמוד תחת שאר הענפים [אם כי קשה לי אמאי באמת הכריעו הטור והב"י נגד כל הני פוסקים הנ"ל והרי גם לשיטת הרמב"ם ז"ל סככות ופרעות לאו מחמת ספק הוא ואסור לעמוד תחת שאר הענפים. ואחרי כי התוס' והרמב"ם והר"ש וראב"ד ורמב"ן ז"ל לדבריהם ז"ל אסור לעמוד תחת שאר הענפים איך הכריעו להקל כשיטת רש"י ז"ל ואחרי אשר כל בית ישראל נשען על הפוסקים הנ"ל פשיטא שיש לכתחלה לסמוך ולעשות תיקון בהפסק סדק כ"ש, דלשיטת הטור וב"י לא גזרו כלל שלא יהיה מהני סדק כל שהוא:

עוד יש לכאורה לפקפק בתיקון זה. דהנה הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות טומאת מת ה"ו קורות הבית והעליה שאין עליהם מעזיבה והן מכוונות, קורה כנגד קורה ואויר כנגד אויר, ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אויר פותח טפח, וטומאה תחת אחת מהן תחתיו בלבד טמא ע"כ, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אע"פ שאין ביניהן אויר טפח לפי שאין הטומאה עוברת לקורה הואיל ויש שם אויר דוק ותשכח עכ"ל. ובהלכה הקודמת כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל היתה הקדירה תחת הארובה, והארובה גדולה מן הקדירה, שאם תעלה הקדירה ותצא מן הארובה נמצא בינה ובין שפתי הארובה פותח טפח, אע"פ שהקדירה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה בתוכה או ע"ג או תחתיו הבית טהור עכ"ל. הרי דגם הכא הוצרך הרמב"ם ז"ל טפח דוקא שיהיה הפסק בין הקדירה לשפתי הארובה שאז דוקא אם טומאה תחת הקדירה הבית טהור, וכתב שם בעל מרכבת המשנה ח"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שהתחילה הטומאה להתפשט לא מהני הפסק אויר פחות מטפח, והא דפ"י דאהלות ארובה שאין בה פותח טפח טומאה תחתיה הבית טהור, התם דוקא שלא התחילה הטומאה להתפשט כלל, משא"כ הכא דכבר התחילה להתפשט ומש"ה בעינן הפסק בין קורה לקורה טפח וכן בין הקדירה לשפתי הארובה והא דבבית שנסדק סגי בסדק כ"ש היינו כמ"ש הרמב"ם