פתח האוהל קסא

לדבריהם ז"ל, כיון דבכל אורך העטרות יש טפח ויותר ואמרינן קצתה מקצת אהל הוא:

אך אם ימעטו לפחות מטפח הקצרה העטרות ממש בסוף כל בית ובית [ולא סמוך להקצה באופן שישאר עוד עטרה רוחב טפח ממקום המיעוט ולהלאה] היה נראה להתיר דהנה הרא"ש ז"ל שם הביא ראיה דבעינן טפח דוקא מתחלת האהל ועד סופו מהא דתנן התם (פט"ו מ"ב) טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן והן גבוהות מן הארץ פותח טפח, טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה, כלים שתחת הראשונה טמאים ושתחת השניה טהורין ע"כ. הרי דמשום שאין בקרנותיהן רוחב טפח אין הטומאה נכנסת לתחת הטבלא השניה אע"ג דבכל הטבלא יש הרבה יותר מטפח ולא אמרינן קצתו מקצת אהל הוא. ובחזון נחום שם כתב ע"ז וז"ל ואני הדל איני מכירה דהתם שאני כיון דהטומאה תחת הראשונה ולא תחת השניה, והטומאה באה לה ע"י חבור הראשונה, וכיון שבמקום חיבורה לראשונה אין שם טפח לא הביאה לה הטומאה. אמנם הכא שהטפח מאהיל על הטומאה אע"פ שאח"כ מתקצר מה בכך כיון שהכל עצם אחד מקצתו ככולהו עכ"ל, וכ"כ במשנה אחרונה שם דשאני טבליות שהם שני גופין ודאי לא חשיבי כחד אם אין נוגעין בטפח והכא גוף אחד הוא אפי' אין במקצתו טפח הוי כשיפועי אהלים עי"ש. ובחכ"א (כלל קנ"ט) כתב כשיש קורה רחבה טפח מונחת על המבוי אפילו אין בקצה אחד טפח מביא הטומאה לתחת הגגין עי"ש. ולפ"ז ז"א דרק בעצם אחד פחות מטפח לא הוי הפסק אבל להביא הטומאה לאהל אחר אינו מביא בפחות מטפח. וראיתי בקיצור ש"ע שהשיג עליו בזה עי"ש [ועיין מ"ש לעיל כלל ג' סימן ג'] ולפ"ז אם קצה הזיז אין ברחבו טפח שוב אינו מביא הטומאה לתחת הזיז אשר להבית השני אף לשיטת הרמב"ם ז"ל:

אמנם יש לחלק דזה דוקא בטבליות של עץ שהם שני דברים נפרדים שפיר אמרינן אם אין בהקצה רוחב טפח אין מביא הטומאה לתחת השניה, אבל בכאן שכל הבתים עומדים בשורה והזיזין קבועין ונוגעין זה בזה הרי הו"ל עצם אחד, וכל הזיזין אשר באורך הרחוב הכל כקורה אחת ארוכה, ואף אם יעשה בקצה בית אחד פחות מטפח לא מהני דהו"ל כמו באמצע הקורה, ולא דמי כלל לטבליות שהם נפרדים ומתטלטלין והו"ל שני אהלים, אבל הכא הכל אהל אחד הוא, ורק היכי שגג אחד גבוה מחבירו ואין הזיזין נוגעין זה בזה, ורק ע"י דאמרינן חבוט רמי מביאין הטומאה מזה לזה, אפשר דבזה אין מביא הטומאה אם בקצתו אין רוחב טפח כיון דניכר דהוא שני אהלים, ואפשר דגם ע"י חבוט רמי יש לו דין אהל אחד, ולפ"ז יש לקיים דברי החכ"א הנ"ל:

ולפ"ז נשאר לנו אך התיקון לעשות סדק כל שהוא ברוחב העטרות הזיזין וזה יכולים לעשות בקצה הבתים במקום שלא יהיה שם סילון כדי שהסילון לא יאהיל, ולמען שלא יפלו מי הגשמים כנגד הסדק על הכותל יכולים לעשות על הגג כנגד מקום הסדק דבר גבוה מעט, שיעכב את המים, אך יסבו בלכתם להלאה מהסדק לתוך הסילון:

אמנם גם בהיתר זה יש לדון. דהנה בהא דסככות ופרעות דתנן (בפ"ח דאהלות) אלו הן סככות אילן המיסך על הארץ ופרעות אבנים יוצאים מן הגדר פירש רש"י ז"ל (במועד קטן ד"ה ובנזיר דנ"ד ובנדה נ"ז) דקברו מת תחת אחד מן הנופים או תחת אחד מן האבנים, והו"ל ספק דאין יודעים תחת איזה ענף או אבן, ואע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור הכא גזור רבנן, וכתבו התוס' בנדה שם דהא דקאמר בנדה (דס"ח ע"ב) דסככות ופרעות לאו אהל הוא ורבנן גזרו עלייהו, דלאו דוקא קאמר דלאו אהל הוא דהרי בודאי קבור שם איירי, והו"ל אהל גמור, אלא כלומר הך טומאת אהל אינו אלא מדרבנן דברה"ר ספיקו טהור עי"ש, אמנם התוס' בנדה והרמב"ן שם בשם הראב"ד ז"ל וכן הוא בראב"ד ז"ל בפי"ג מהלכות טו"מ, והשיטה מקובצת בנזיר (דנ"ד), והר"ש והרא"ש ז"ל באהלות פ"ח, כולם פירשו דיש מעט אויר וסדק בין הענפים והאבנים ואם יכולים לקבל מעזיבה גזרו עליהם שיהיה כאהל אחד עש"ה, והרמב"ם ז"ל (ריש פי"ג) כתב דסככות ופרעות דקתני בפ"ת דאהלות דמביאין וחוצצין אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית הם אהל מדאורייתא, ואם אין יכולים לקבל מעזיבה בינונית הו"ל אהל רעוע ומביא הטומאה מדבריהן ואין חוצץ, ועיקר הטעם דהוי מדבריהן הוא משום דהו"ל אהל רעוע ומה"ת בעינן אהל בריא וחזק שיכול לקבל מעזיבה בינונית עי"ש. ולהרמב"ם ז"ל א"ש פשטא דלישנא דהש"ס נדה (דס"ח הנ"ל) דסככות ופרעות דרבנן הוא דגזור דמדאורייתא אהל מעליא בעינן, והוא כיון דאינו יכול לקבל מעזיבה בינונית לאו אהל מעליא הוא רק אהל רעוע. ובספר בית דוד (ד"ו ע"ג) במועד דוד להרה"ג ר' דוד אופנהיים ז"ל כתב דלהרמב"ם צ"ל הא דקרי ליה ספיקות משום דספק לן אי הענף או האבן יכול לקבל מעזיבה וגזרו בסתם אילן ע"ש ובתוס' יו"ט פ"ח דאהלות הנ"ל ובחדושי הרש"ש ז"ל שם, וכשיטת הרמב"ם ז"ל משמע בשאילתות דר"א ז"ל בפרשת אמור וז"ל והיכי דמחית מת תותי טולא אסור לכהן למיעל תותי ההיא טולא ואפילו תותי אילן המיסך על הארץ ואפילו אבנים היוצאות מן הגדר אהלא הוא ואסור למיעל תותייהו עכ"ל ומדכתב אהלא הוא משמע דעיקר הרבותא היא דקמ"ל דאהלא הוא ולא שהוא אהל רעוע. וברי"ף ז"ל הלכות טומאת כהנים כתב וז"ל והיכי דמחית מת תותי טללא אסור לכהן למיעל תותי ההיא טללא ואפילו תותי אילן המיסך על הארץ אפילו אבנים היוצאות מן הגדר כדתנן בפרק יש מביאין את הטומאה כו' והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה דר"מ וחכ"א מעזיבה בינונית. אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות אבנים יוצאות מן הגדר, וכתב ע"ז הנמוקי יוסף וז"ל אפי' תותי אילן כלומר שלא תאמר דוקא הנעשה לאהל כגון בית הוא דאסור אבל באהל אילן או אבנים היוצאות מן הגדר שלא נעשו לאהלין לא יהיו מביאין את הטומאה קמ"ל דמביאין ע"כ, וכתב ע"ז הב"ח ז"ל וז"ל ותימה לפירושו דא"כ למה נקט הרי"ף ז"ל בלשונו ואפילו תותי אילן כו יותר מן השאר, הילכך נראה דה"ק ואפילו ספק טומאה כגון אילן שמיסך על הארץ וענפים מובדלין זה מזה וטומאה תחת אחת מהן ואינו יודע איזה כו' וכן משמע בטור (סי' שס"ט) ע"כ. נראה דאין לפרש בכוונת הרי"ף ז"ל דס"ל כשיטת תלמידו הרמב"ם ז"ל דאילן המיסך כו' היינו דהוי מדרבנן משום שאין אהל בריא שהרי הרי"ף ז"ל הביא המשנה דפ"ח דאהלות דאיירי שיכול לקבל מעזיבה בינונית א"כ להרמב"ם ז"ל הו"ל אהל מה"ת דמש"ה מביא וחוצץ, ולרמב"ם ז"ל הרי מדרבנן מטמא אף שאין יכול לקבל מעזיבה בינונית, וצ"ל כמ"ש הב"ח ז"ל. ונראה דמש"ה לא כתב הרי"ף ז"ל הך לישנא דהשאילתות דאהלא הוא, משום דהרי אהל גמור הוא ורק הרבותא דהוי ספק, והשאילתות דכתב הרבותא דאהלא הוא, לא הביא המשנה (דפ"ח) דשם איירי באהל גמור מה"ת, ולפע"ד י"ל דהרי"ף ס"ל כשיטת התוס' והר"ש ושאר פוסקים הנ"ל דסככות ופרעות אע"ג דהוי סדק ואויר בין ענף לענף גזרו דמביא הטומאה, דלהב"ח ז"ל דס"ל דהרבותא הוא משום דהוי ספק היה לו להרי"ף ז"ל להביא הש"ס דמוע"ק או נזיר דמבואר שם דהוי ספק דבפ"ח לא הוזכר כלל דהוי ספק:

הרי מבואר דמחלוקת הפוסקים הוא בפירוש הסככות ופרעות דלרמב"ם ז"ל הוי מדרבנן משום דהו"ל אהל רעוע שאינו מקבל מעזיבה בינונית, ולרש"י ז"ל הוי דרבנן