פתח האוהל קנט

כלל ז בענין תיקון הבתים סימן א בענין תיקון הבתים אשר בעיר מולדתי ווארשא בעיר ווארשא אשר הגגים והעטרות [געזימסען] בולטין לחוץ על פני הבתים רחב מטפח, והבתים מאהילים זה על זה ע"י העטרות הפונים לצדי הבתים ומאהילים על גגים הסמוכים, ואף היכי שאין העטרות פונים לצדי הבתים ורק בולטים לחוץ על פני הבתים לצד הרחוב, ג"כ מביאים הטומאה מבית לבית אף שאחד גבוה מחבירו, כל שאלו ישפילו הבתים והעטרות יהיו סמוכים זה לזה ולא יהיה ביניהם הפסק, דהלכה למשה מסיני הוא דאמרינן חבוט רמי, וכמ"ש הרמ"א ז"ל ביו"ד (סי' שע"א ס"ד) בשם הנמוקי יוסף בהלכות טומאת כהנים ע"ש. וכן הוא בספר האשכול להראב"ד ז"ל בהלכות טומאת כהנים וז"ל, שורה של בתים שגגיהם כאחד ובולטים למעלה לחוץ על הפתחים כשיעור אהל טפח או יותר, וטומאה באחד מן הבתים, כל הבתים שדלתותיהן או אפילו חלון מהם פתוחות טמאים, שהטומאה יוצאת מבית אשר שם מת ומתפשטת תחת גג הבולט ומשם נכנסת לבתים, אפילו אין גגיהם אחד אלא שהם ב' גגים זו למעלה מזו, וכל אחד נפחות רחב טפח, והעליון מכסה רחב האויר שיש בינו ובין הגג שתחתיה, רואין אם היה העליון מונח בשוה עם גג התחתון היו נדבקין ב' הגגין ולא היה אויר באמצע, אז אמרינן חבוט רמי [השפל והשלך הגג שלמעלה שיהיה למטה, כמ"ש בסוכה דכ"ב ע"א] אמר רבא מנא אמינא לה דכי אית רחב טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית רחב טפח לא דתנן קורות הבית כו' עכ"ל. ואם יש מת ח"ו באחד מן הבתים מתפשטת הטומאה מבית לבית וגם מרחוב לרחוב אשר בצדו ועי"ז נכשלים הרבה כהנים באיסור טומאה כי לגודל טרדתם ועבודתם לא ידעו כלל כי יש מת בשכונתם אף כי בבתים הרחוקים מהם, ונכשלין בשוגג באיסור תורה שני לאוין ועשה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות קס"ח והסמ"ג מצות ל"ת רל"ד רל"ה והחינוך מצוה רע"א, בשם הספרא פרשת אמור נאמר בכ"ג ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא, חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אין לי אלא כ"ג מנין לכהן הדיוט שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא ת"ל לא יטמא לא יטמא לגז"ש מה לא יטמא האמור בכ"ג חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא ע"כ. ובפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ב הקשה על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל אמאי לא כתב דגם בכהן הדיוט לוקה שתים על הטומאה ועל הביאה ע"ש, ואיכא ג"כ עשה כמ"ש בב"מ (ד"ל ע"א) והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות. ופריך פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכתב רש"י ז"ל דבכהן איכא עשה דקדושים יהיו והרי"ף ז"ל כתב עשה דוקדשתו ע"ש:

וכן נכשלים הכהנים ההולכים ברחוב ונכנסים לפי תומן תחת העטרות והזיזין וגאניקוס ואף אם מאהיל רק על אבר מהם נטמאו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת הי"א, אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת הרי זה נטמא כולו ע"כ. וכתב הכ"מ דהוא בש"ס נזיר (דמ"ג) ובתורת כהנים, והוא בפרשת אמור כל הבא אל האהל זה הבא מקצתו, וכל אשר באהל זה הבא כולו ע"כ. ומה שהקשה המשנה למלך בהלכות טומאת צרעת (פט"ז ה"ו) דאמאי בטומאת צרעת בעינן דוקא שיבא ראשו ורובו משום דכתיב והבא אל הבית ובציר מהכי לא חשיב ביאה וכן טמא שנכנס למקדש דאזהרתיה מדכתיב ואל המקדש לא תבא קיי"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה, וכן בנזיר דכתיב על נפש מת לא יבא אמרינן בנזיר (דף מ"ג) דאינו חייב על הביאה אם בא במקצת ע"ש. נראה לפע"ד דל"ק דהרי לענין טומאה בפירוש ריבתה תורה מיתורא דכל, דאי הוי כתיב הבא אל האהל לחוד הוי אמרינן דוקא הבא כולו דביאה במקצת לא שמה ביאה ומדכתיב כל אמרינן דמרבי אף ביאה במקצת, וזה רק לענין טומאה דע"ז מסיים הקרא יטמא:

ועוד לפני עשר שנים התעורר אחד מיקירי תושבי עיר ווארשא הוא ניהו ידידי הרב החריף והבקי מו"ה חיים אייזע יאסטמאן שיחיה, ודפק על פתחי הבעלי בתים החרדים, להטות לבבם כי יעשו איזה תיקון בהעטרות והזיזין למען לא יתפשט הטומאה מבית לבית, ובאמת חוב קדוש הוא על הבעלי בתים אשר בידם להרים מכשול מאלפי כהנים ה' עליהם יחיו שיעשו איזה תיקון, וכמו שאמרו חז"ל במועד קטן (ד"ה ע"א) על הא דמציינין את הקברות, אמר ר"ש בן פזי רמז לציון קברות מה"ת מנין ת"ל (יחזקאל ל"ט) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון כו', ר' אבהו אמר מהכא (ויקרא י"ט) וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש. רש"י] כו' אביי אמר מהכא (ויקרא י"ט) ולפני עור לא תתן מכשול (כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהיו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות. רש"י], רב פפא אמר (ישעיה נ"ז) ואמר סלו סלו פנו דרך, רב חיננא אמר הרימו מכשול מדרך עמי, ר' יהושע בריה דרב אידי אמר (שמות י"ח) והודעת להם את הדרך ילכו בה, מר זוטרא אמר (ויקרא ט"ו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, רב אשי אמר (ויקרא י"ח) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, רבינא אמר (תהלים נ') ושם דרך [שעושין סימן באיזה דרך ילכו. רש"י] אראנו בישע אלהים ע"כ. וכתבו התוס' כל חד וחד נקיט מה דהוה מסיק אדעתיה, ולא פליגי אלא אורחיה דמלתא דכל חד מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה ע"כ, וברמ"א (סי' שע"א) כתב כהן הישן באהל המת צריכים להקיצו להפרישו מאיסורא. ואלה אשר דבריהם נשמעים, מחויבים לעורר את לב בעלי בתי ערי חומה לזכותם במצוה זו, וכמ"ש חז"ל בסנהדרין (דצ"ט ע"ב) כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (כאלו עשאו לאותו דבר מצוה. רש"י] שנאמר (שמות י"ז) ומטך אשר הכית בו את היאר, וכי משה הכהו והלא אהרן הכהו אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

וכתב לי אז ידידי הרב הנ"ל שיחיה, שדעתו לתקן שבכל קצה הבתים ימעטו העטרות והסילונות לפחות מטפח, ושוב לא יבא הטומאה, וכמ"ש באהלות (ריש פי"ד) העטרות והפתוחין מביאין את הטומאה בפותח טפח, וכתב הרב ז"ל עטרות אבנים סדורות בעגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי והיינו עטרה, והפתוחים שעושין מאבן על הפתח או על החלון לנוי ופעמים שבולטים מן החלון ומן הפתח טפח או יותר עכ"ד. והנה הא דקתני ברישא שם הזיז מביא את הטומאה כל שהוא, הגיזרה והגבלית בפותח טפח, איזהו הזיז שפניו למטה