פתח האוהל קנח

כחתוך דמי מהא דס"ל לר"מ דכל ידות הכלים שהן ארוכים ועתיד לקצצן, ולא הביא ממסכת הקודמת מאהלות (פט"ו מ"ח) קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח, עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים, ובזמן שהוא עתיד לגוד [לקוץ אע"פ שלא קצץ עדיין. הרב], ר' יהודה אומר כולה חבור (כל זמן שלא קצץ ואע"פ שעתיד לקוץ. הרב], ובודאי ר' יהודה לשיטתיה במקואות דס"ל ג"כ גבי ידות הכלים דכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי, וכמ"ש במשנה אחרונה ואמרתי ת"ל מעצמי, ות"ק דר"י הכא באהלות ס"ל כת"ק דר"י במקואות והוא ר"מ, והגמרא דקאמר סתם כמאן כר"מ היינו מטעם דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ, אבל גם במקואות לא נזכר ר"מ וכן הוא בש"ס בהרבה מקומות. וא"כ קשה טובא אמאי לא הביא הש"ס מהא דאהלות מסכת הקודמת דמפורש ג"כ דר"מ ס"ל דכל העומד לחתוך כחתוך דמי:

אך לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דגולל ודופק הוי טומאה דרבנן י"ל דמש"ה לא הביא הש"ס מהא דאהלות די"ל דדוקא בטומאת גולל דהוי דרבנן ס"ל לר"מ דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ואינו מטמא הקורה יותר מד"ט, אבל במתני' דחולין דקאמר ר"מ הבשר מגע נבלה דמה"ת טמא לא אמרינן דכחתוך דמי. ובשו"ת חכם צבי ז"ל (סי' ס"ב) הקשה הרב השואל בהא דקאמר הגמרא לימא ר"מ לטעמיה כו' כמאן כר"מ כו' דמאי קשיא ליה דאמאי לא נאמר דר"מ לשיטתיה וס"ל כחתוך דמי. ותירץ החכ"צ ז"ל כמו דאמר הש"ס בעלמא מההיא אי מהכא ליכא למשמע מינה, דאורחא דתלמודא לפלפל בדבר אחד אף שהוא ברור במקום אחר אם אפשר להכריחו אף מכאן ע"ש. וא"כ שפיר היה יכול לחלק ולומר דרק בגולל דרבנן ס"ל לר"מ דכחתוך דמי, ומש"ה הביא מהא דידות הכלים דס"ל לר"מ דטובל עד מקום המדה, ופשיטא דאף היכי דצריך טבילה מה"ת סגי ליה בהכי דר"מ בכל ענין איירי, ושפיר מוכח דס"ל דבשר מגע נבלה מה"ת דכחתוך דמי. ומכאן קשה על השער המלך בה' גירושין (פ"ד ה"ב) שכתב דדוקא היכא שהענין עומד מצד עצמו לקצוץ כגון ידות הכלים שהם ארוכים יותר מדאי פסק הרמב"ם ז"ל דכחתוך דמי ע"ש. והרי בקורה שעשאה גולל אין הענין עומד מצד עצמו אם לא שנחלק דגולל שאני דרק מדרבנן הוא:

ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל מתורץ קו' התוס' לרש"י ז"ל מהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות דנהי דאין הנזיר מגלח על גולל ודופק ואין הכהן מוזהר, מ"מ כיון דהגולל טמא אינו חוצץ בפני הטומאה והו"ל מאהיל על המת ולפ"ז א"ש כיון דאינו טמא אלא מדרבנן שוב חוצץ כמש"ל (כ"ד ס"ה):

ולפי שיטת הר"ש ז"ל ריש פ"ח דאהלות דאהל אע"ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה דאהלים שאני, א"כ הכא דהגולל מונח על שני דופקים הו"ל נטוי כנטית אהלים ושפיר אף דמק"ט חוצץ. ובתמים דעים להראב"ד ז"ל (סי' ר"ד) אחר שכתב התירוץ דכהן אין מוזהר על גולל ודופק כתב וז"ל, וא"ת טומאת המת בוקעת שהגולל שהוא טמא אינו חוצץ כדאשכחן במסכת אהלות שכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ אינם חוצצין, הא לא קשיא כי מצינו שהגולל חוצץ כמו שפירשתי בבמה מדליקין מתוך משנה אחת והטעם פירשתי שם, והכי תנן באהלות פט"ו חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צ"פ ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורים, אלמא חוצצת היא להציל מה שבתוכה, וטעמא משום שגם החבית אינו מקבל טומאה אלא מטעם גולל, אבל אם הוסרה משם היתה טהורה כדקתני החבית והמשקין טהורים עכ"ל. נראה דס"ל דהא דאין דבר טמא חוצץ היינו דוקא דבר שהוא לעולם טמא אבל דבר שאם הוסר משם טהור, חוצץ בפני הטומאה, והא דכתב ממשנה דבמה מדליקין, נראה לפע"ד דכוונתו הא דתנן התם (דכ"ז ע"ב) כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והקשו בתוס' דא"כ הא דתנן בפ"ח דאהלות דסדינים העשויין אהלים חוצצים ואיך סדינים של פשתן חוצצים כיון דטמאים הם טומאת אהלים. ותירצו דאיירי בסדינים של משי וקבועים שאינם מטמאים, וכתבו שהרשב"א פירש במשניות בע"א, וכוונתם שהר"ש הוא הרשב"א שבתוס' פירש דכיון דעשויין אהלים אף דבר טמא חוצץ. אך הראב"ד ז"ל נראה דס"ל דכיון דאינו מק"ט דקבוע ורק מחמת גזה"כ א"כ כל זה אם המת תחתיו אבל אם הוסר משם שוב טהור וכמו בגולל בדבר שאינו מק"ט ומש"ה חוצץ כן נראה כוונתו ז"ל. אמנם בהשגות (פ"ה הי"ב) כתב הראב"ד ז"ל בעצמו לתרץ הא דסדינים חוצצים היינו דוקא סדינים של משי וכשיטת התוס' ע"ש ובמשנה למלך וצ"ע:

ובאשכול כתב וז"ל, ואסור ליגע בגולל ודופק שמטמאין אף כשנפרשו מהקבר מיהו הרבה מרבוותא אומרים שאין כהן מוזהר אלא על טומאות הפורשות ממת עצמו כלישנא לרבות כל הטומאות הפורשות ממת, תדע שהרי אמרו מדלגין היינו ע"ג ארונות בחללן טפח, ומאי מהני חלל טפח, הגולל עצמו מטמא, אלא כיון שאין הנזיר מגלח עליהם אינו מוזהר, ומ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא לענ"ד, שלא אמרו [אולי צ"ל, בשמחות פ"ד אלא כל שאין נזיר מגלח עליה אין סופג מ' ולא אמרו מותר. נחל אשכול] ומה"ט היו צריכין ליזהר גם בכלים שנוגעים במת, אלא שלא ראינו לרבותינו להזהירם עכ"ל. וקשה לי לפ"ז דאיכא טומאה דרבנן לכהן בטומאת גולל א"כ הא דמשני הש"ס דמדלגין היינו כדרבא דחלל טפח חוצץ והכא איכא חלל טפח, ורק דגזרו על חלל טפח אטו מיעוט שאין בו, והיינו דאם לא גזרו א"כ למה דוקא לקראת מלכים הא בלא"ה מותר וכמו שכתב בצל"ח, והרי י"ל פשוט דבגולל איכא טומאה דרבנן, ומש"ה מותר דוקא מלכים ולמ"ל כלל הך דגזרו על ארונות אטו מיעוט שאין בהם חלל טפח וגם למה גזרו כיון דבלא"ה איכא איסור דרבנן משום גולל וצ"ע:

והנה לקושית התוס' על רש"י ז"ל הנ"ל דהגולל אינו חוצץ דטמא הוא, לכאורה הרי אפשר לומר דר"א ב"ר צדוק ס"ל כר' יהודה בתוספתא הובא בר"ש ז"ל (פי"ג דאהלות מ"ה) דדבר טמא חוצץ ורק דבר המצטרף עם אותה טומאה אינו חוצץ, אבל אם אינה מצטרפת אע"ג שהיא מן המת חוצצת ע"ש: