פתח האוהל קנז

דרבנן מאי פריך והרי הר"ת ז"ל הקשה לשיטת רש"י ז"ל וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל] דגולל היינו כסוי הארון א"כ הא דקאמר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו גולל לקבר ולרש"י ז"ל וכי דרך לעשות כסוי ארון מבע"ח ותירצו בתוס' כתובות (ד"ד) דאע"ג דאין דרך לעשות כסוי ארון מבע"ח מכל מקום כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהם הש"ס לדרוש ולקבל שכר וכמו בלעתו חולדה והוציאתו בחולין (ד"ע) וכו' הרי בזה לעשות גולל מבהמה לא שכיח כלל וכלל ואם כן י"ל דלא גזרו רבנן בדבר דלא שכיח, והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות טומאת מת (פכ"ג ה"ב) וז"ל אדם שהיה נתון בתוך החבית ומוקפת צמיד פתיל טהור ואפילו עשאה גולל לקבר. ויראה לי שזה שלא גזרו על כלי חרס שלא יציל על האדם מפני שהוא דבר שאינו מצוי וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו עכ"ל, וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דגזרו חז"ל טומאה על גולל ודופק מ"מ על בעלי חיים לא גזרו דזה דבר שאינו מצוי וכמו שכתבו התוספות ומאי פריך:

ונראה דהנה הכ"מ כתב לפרש השגת הראב"ד ז"ל דכמו דלר' ישמעאל גולל ודופק הלכתא נינהו הו"ל מה"ת הוא הדין לר"ע דיליף לה מקרא דע"פ השדה הוי ג"כ מה"ת. אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דלא מפרש בקרא הוי אסמכתא ע"כ. אמנם לר"י ע"כ מודה הרמב"ם ז"ל דהוי מה"ת. והנה בפ"ז דאהלות מ"ה תנן יצא [הולד[ הראשון מת והשני חי טהור [השני החי מטומאת מת אם הוציאו מת מן הבית קודם לידת השני דבעודו במעי אמו לא נטמא אע"פ שנפתח הקבר דטהרה בלועה אינה מטמאה. הרב] הראשון חי והשני מת טמא [ואע"פ שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת, הרב], ר' מאיר אומר בשפיר אחד טמא [כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בב"א טמא. הרב] בשני שפירים טהור [כלומר כעין שני שפירין זא"ז אפילו ראשון חי ושני מת טהור, דסבר ר"מ אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם ואין הלכה כר"מ. הרב], וכתב הר"ש ז"ל דקסבר ר"מ אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם כר' ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה ודלא כר"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא הנוגע במת בנפש אדם איזהו מת שבנפש האדם הוי אומר עובר במעי אשה עכ"ל [ועי' בתוס' יו"ט שם שדעת הרב שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן בפירוש דברי ר"מ]. הרי בהדיא דר"מ ס"ל כר' ישמעאל דעל פני השדה אתא להוציא עובר במעי אשה ולא כר"ע דאמר דאתא לרבות גולל ודופק וע"כ לר"מ גולל ודופק מהלכתא היא והו"ל מה"ת דהרי מודה הרמב"ם ז"ל דלר"י הוי מה"ת. ולפ"ז שפיר פריך לר"מ תטמא משום גולל דע"כ לר"מ טומאת גולל הוי מה"ת ור"מ לשיטתיה:

אך אכתי יש לדחות שהרי להרמב"ם ז"ל דגולל ודופק הוי רק מדרבנן היינו ע"כ דהקרא הוי אסמכתא בעלמא ור"ע לית ליה ג"כ הא דר' ישמעאל דגו"ד הלכתא נינהו דאל"כ מה בכך דהקרא הוי אסמכתא אכתי מהלכתא נדע לה כמו לר"י, וע"כ דר"ע לית ליה ג"כ ההלכתא. ולפ"ז הרי י"ל דגם ר"מ לית ליה ההלכתא ואע"ג דדריש הקרא כר"י על פני השדה להוציא עובר במעי אשה ולא ס"ל כר"ע הדרש דקרא במת בנפש אדם זה עובר מ"מ י"ל דלית ליה ג"כ ההלכתא כמו ר"ע ואכתי מנ"ל להקשות לר"מ דלמא ס"ל לר"מ דגו"ד הוי מדרבנן ובבהמה דל"ש ל"ג:

אך דא"ש לפמ"ש בספרי חקת דת"ק למד טומאת משא במת מק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל מטמאה במשא ק"ו מת דמטמא באהל אינו דין שיטמא במשא, ור"מ למד לה מקרא כל הורג נפש שהרגו והסיטו וכתבתי לעיל (כ"ה ס"א) דע"כ הא דנייד ר"מ מק"ו דת"ק היינו דבספרי זוטא פריך על ק"ו זה דגולל ודופק יוכיחו דמטמא באהל ואינו מטמא במשא ה"ה מת י"ל דמטמא באהל ואינו מטמא במשא אך הת"ק צ"ל דס"ל דגו"ד הוי מדרבנן וליכא למיפרך כלל אמנם ר"מ ס"ל דהוי מה"ת ומש"ה נייד מהק"ו ע"ש. ולפ"ז כיון דר"מ ע"כ ס"ל דהוי מה"ת שפיר פריך דלר"מ ליטמא משום גולל, ור"מ לשיטתיה. וקצת יש עוד לפקפק דלמא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא וגם ר"מ מודה להק"ו, וי"ל:

והנה רש"י ז"ל כתב בסוכה שם בהא דאמר ר"מ דבע"ח אין עושין אותם גולל לקבר, כתב רש"י ז"ל דאמרי' בבהמה המקשה דגולל מטמא במגע ובמשא ובאהל, דתניא ע"פ השדה לרבות גולל ודופק ע"כ. ותמה במי נפתוח דהרי במשנה דאהלות פ"ב פליגי ר"א ור"י וס"ל לר"י דאינו מטמא במשא וכן ס"ל לר"ש בחולין (קכ"ה) ואיך כתב רש"י ז"ל דמטמא ג"כ במשא. ותירץ דבספרי יוטא קאמר ר"א ק"ו מנבלה דמטמאה במשא, ור"י פריך ליה דגו"ד אין מטמאין לאחר שפירשו משא"כ נבלה. אך רש"י ז"ל דס"ל דגם לאחר שפירש טמא שוב יש ק"ו מנבלה דגולל מטמא במשא כיון דלא קיי"ל כהספרי זוטא וכמ"ש הרשב"א ז"ל ע"ש. ולא נראה לפע"ד לומר דרש"י ז"ל ס"ל להלכה כר"מ ולא כר"י ור"ש, ועוד דמפורש ברשב"א ז"ל (סימן תע"ו הנ"ל) שכתב דגולל מטמא לאחר פרישה וכתב דמטמא במגע ובאהל ורק לר"א מטמא במשא ע"ש, הרי בהדיא שלא כדבריו ז"ל:

ולפע"ד היה נראה לומר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ דמש"ה גולל אינו מטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו הוא רק ק"ו מנבלה (כמ"ש בריש ה' טו"מ] בפירוש המשניות ס"ל להרמב"ם ז"ל דגו"ד הוי מה"ת וכמו דס"ל בפתיחה וכמ"ש המי נפתוח]. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה הי"ג דבגדים הנוגעים במת אע"פ שהם כמת לטמא אחרים טומאת שבעה אינם כמת לטמא במשא הואיל דבמת גופא המשא אינו מפורש [וזה נעלם מחדושי הרש"ש ז"ל בפ"ב מ"ד]. וא"כ כ"ז לדידן דילפינן משא מק"ו מנבלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. אבל ר"מ דלמד היסט מקרא דכל הנוגע בחלל כמ"ש ספרי הנ"ל וא"כ שוב ממילא לר"מ ע"כ:

גם גולל מטמא במשא כיון דכתיב במת בפירוש, ושפיר כתב רש"י ז"ל הכא אליבא דר"מ דמטמא במשא, ור"מ לשיטתיה. אך דרש"י ז"ל בפרשת מטות כתב לפרש הספרי לענין טומאת חבורין ולא לענין היסט וכמו שכתבתי לעיל (כ"ה ס"א), ואולי כי טעות הדפוס הוא מלת משא:

ונראה לפע"ד קצת ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל דטומאת גולל ודופק רק מדרבנן היא. דהנה במשנה דחולין (דע"ב ע"א) איתא בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור, שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה ע"כ. ובגמרא פריך אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו, אותו מגע חבור בית הסתרים הוא שאינו נראה. רש"י] טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמיא לימא ר"מ לטעמיה דתנן שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס כו', רבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. ופריך כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה (שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ א"צ טבילה דכקצוץ דמי. רש"י]. ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולו, אפילו תימא רבנן חבורי אוכלין [שהן רכין אינו חשוב חבור וכמאן דמיפרתי דמי. רש"י] כמאן דמיפרתי דמי ונגיעי בהדדי ע"כ סוגית הש"ס. וקשה אמאי הביא הש"ס הא דכל העומד לחתוך