פתח האוהל קנו

זו במי נפתוח שם, ונראה דהם ז"ל סמכו על התוספתא פ"ג דאהלות הובא בר"ש בפ"ב. דר"א למד לה ג"כ מק"ו מנבלה דמטמאה במשא, ור"ע ור"י מקשו ליה התם ולא מקשו ליה מהא דאין גולל מטמא לאחר שפירש, וע"כ דתוספתא חולק על ספרי זוטא וס"ל דגם לאחר פרישה טמא, או י"ל דהרי בחולין ע"ב פליגי ר' ישמעאל ור"ע, דר"ע למד לה מקרא דע"פ השדה, ור"י סבר דגולל ודופק הלכתא גמירי לה, ולפ"ז י"ל דר' יהושע דקאמר דגולל אינו מטמא לאחר פרישה ס"ל כר' ישמעאל, והכי גמירי לה דרק כשהוא בקבר מטמא אבל לר"ע כיון דילפינן מקרא דעל פני השדה ע"כ גם כשפירש מטמא כמו דמשמע לשון ע"פ השדה וכיון דקיי"ל כר"ע מחבירו ס"ל לרש"י ורשב"א ז"ל דגם כשפירש טמא, וכן התוספתא דשתי אבנים של ד' ד' טפחים ע"כ דאתיא כר' יהושע דאיירי לעיל מיניה בתוספתא סופ"ג שם:

שוב ראיתי דשפיר י"ל דס"ל לרש"י וסייעתו דגולל מטמא לאחר פרישה מקרא דעל פני השדה וכמ"ש הר"ד מונצינבורק ז"ל וסברא דבטל בקרקע לא ס"ל, והא דהספרי זוטא ס"ל דלאחר פרישה טהור היינו דהספרי אזיל לשיטתיה דהר"ש כתב בסוף המשנה וז"ל עוד תניא בספרי זוטא פני השדה זה פתחו של קבר, אשר יגע לרבות הגולל, אשר יגע רבות הדופק, אשר יגע לרבות דופק אחר דופק, פירוש ברייתא כשהגולל נשען עליו ומתני' דטהור כשאין נשען עליו עכ"ל, הרי דהספרי מרבי גולל מאשר יגע ועל פני אתא לפתחו של קבר, אבל לדידן דמרבי מע"פ השדה גולל שפיר מטמא לאחר פרישה. ועי' בחכמת אדם קונטרס מצבת משה או"א:

סימן ד טומאת גולל ודופק אם הוא מה"ת או מדרבנן הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"ב הט"ו) כתב, הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכתליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת, וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא לפיכך כו' עכ"ל:

ובהשגת הראב"ד ז"ל כתב, וטומאתן מד"ס וכו'. א"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר"ע, ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה גולל ודופק הלכתא גמירי לה, ולר"ע מגע גולל ודופק מאשר יגע, אהל מע"פ השדה משמע מאויר, אבל משא אין בהם עכ"ל, ובכ"מ כתב וז"ל, כתב הראב"ד א"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע כו', כלומר וכיון דר"ע יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה משמע דאורייתא היא, ור' ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי לה, ומיניה נשמע לר"ע דכי היכי דלר"י הוי דאורייתא ה"ה לר"ע נמי הוי דאורייתא, אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא, ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל ש הכסף משנה:

אך הרדב"ז ז"ל בח"ב ללשונות הרמב"ם ז"ל כתב דגם כוונת הרמב"ם ז"ל דהוא מה"ת וז"ל הרדב"ז ז"ל, מה שכתב ריש פ"ק דטומאת משא [דטומאת מת] אינה מדברי סופרים אלא דין תורה ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ה"פ אינה כשאר קלים וחמורים שאע"פ שדינם דין תורה מ"מ מד"ס נקרא כפי שטתו ז"ל דכל כי האי קרי ליה ד"ס, אלא כאלו הוא כתוב בתורה, מטעמא דכתב ז"ל, אבל לאו למימרא שהוא כתוב בתורה ממש דהא מק"ו ילפינן ליי מנבלה הלכך אמרינן דיו. ועל דרך זה בעצמו כתב דגולל ודופק הוי מד"ס משום דס"ל כר"ע דדריש גו"ד מקרא דכל אשר יגע ולא כר"י דאמר הלכתא גמירי לה, וכיון דלא הוי מפשטיה דקרא קרי ליה מד"ס, והכי משמע לישנא דברייתא דקתני רע"א לרבות גולל ודופק עכ"ל וזה שלא כדברי הכ"מ שכתב דלהרמב"ם ז"ל הוי רק אסמכתא בעלמא והמרכבת המשנה ח"ג כתב דודאי גו"ד הוי מדרבנן מהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"ג הגולל והדופק כו' יראה לי שכולן טומאתן אינו דין תורה שהרי אין הנזיר מגלת עליהם ע"ש ובמשנה למלך. ולכאורה היה נראה כן ממ"ש בפ"ב ה"י גבי עצם כשעורה לפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מד"ס, ובהלכה י"ג כתב דדם תבוסה טומאתו מד"ס והרי דם תבוסה רק מדרבנן הוא ומשמע דה"ה גולל ודופק דקרי ליה תיכף בהלכה:

שאחריה ד"ס דהוא רק מדרבנן, אך בספר דברי אמת בענין לאוין (דף פ') האריך בזה ולדידיה הוי מה"ת, וכתב על הקו' המשנה למלך בפ"ג מטומאת מת על הא שכתב הרמב"ם ז"ל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן אינו דין תורה שהרי בפ"ה מהלכות נזירות הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל דאע"פ שאין הנזיר מגלח לוקה וכתב דודאי הוי מה"ת ואף שאין כתובים בפירוש לוקה עליהם עש"ה בארוכה:

ולפע"ד ראיה כדברי הכ"מ מהא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבל (פ"ג הי"ג) וז"ל מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה, וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות, וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא לח"ל או שנטמא בדם תבוסה או בגולל ודופק וכיוצא בהן מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם כמ"ש בהלכות טומאת מת, אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה עכ"ל. הרי דס"ל דהוי רק אבות של דבריהם ורק מכת מרדות חייבין ואם היה מה"ת אע"ג דלא נתפרש בפירוש והוי קרי ליה ד"ס היה לוקה מה"ת. ואי"ל משום דס"ל דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אין כהן לוקה עליהם ורק איסורא דרבנן איכא, שהרי כתב הטעם משום דהוי טומאה של דבריהם ולא משום דאין כהן מוזהר על טומאה זו, הרי בהדיא דגולל ודופק הוי רק דרבנן, ומה שהקשה המל"מ בפ"ג מהלכות נזירות עיין במרכבת המשנה ח"ג] ושיטת הרדב"ז ז"ל והדברי אמת לכאורה צ"ע מכאן:

וקשה לי לשיטת הרמב"ם ז"ל דגולל ודופק טומאתם הוי רק מדרבנן מהא דאיתא בסוכה (דכ"ג ע"א) עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל, ור' יהודה מכשיר, שהיה ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר, וקאמר מ"ט דר"מ אביי אמר שמא תמות, ר' זירא אמר שמא תברח, ופריך שם (בדכ"ד ע"א) בין למ"ד שמא תמות ובין למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעליא היא ורבנן הוא דגזרו בה, אלא מעתה לר"מ תטמא משום גולל אלמה תנן ר"י מטמא משום גולל ור"מ מטהר, וכתב רש"י ז"ל ופרכינן בין למ"ד דטעמא דר"מ משום שמא תברח ובין למ"ד שמא תמות תרווייהו מפרשי לר"מ דמדאורייתא מחיצה היא ורבנן גזור שמא תברח או תמות, תינח גבי סוכה ומבוי וביראות דר"מ לחומרא אבל גבי גולל ר"מ מקיל וכיון דמדאורייתא בטיל האיך יכול לטהרו מידי טומאת גולל כו' עכ"ל, ולהרמב"ם ז"ל דס"ל דכל עיקר טומאת גולל הוי רק