פתח האוהל קנה

ע"א) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק עכ"ל, הרי ס"ל לרש"י ז"ל דלא כשיטת הרמב"ם ותוס' ורק דאף אם ניטל משם ג"כ מטמא, וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תע"ו), הובא בב"י (סי' שס"ט) בבד"ה וז"ל, שאלת גולל שאמרו מטמא באהל וילפי לה מקרא למ"ל תיפוק ליה דהא מאהיל על הקבר וטומאה בוקעת ועולה, תשובה, הגולל והדופק מטמאין באהל בפני עצמן כמת עצמו, אף בפרושין מן הקבר, דכל שנעשה גולל ודופק לקבר מיד חזרו לטמא במגע ובאהל, וכדברי ר' אליעזר אף במשא, והרי הן כחרב, ושמא עדיפי מחרב כמו שאכתוב לך דרך קצרה ומכל מקום כדרך שהחרב מטמא שלא בחבורין אלא מכיון שנגע במת אפילו פירש אף הגולל והדופק כן, וכולהו אהדדי כתבינהו רחמנא דכתיב (במדבר י"ט) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל או במת כו', אלמא כל חד וחד מטמא בפני עצמו ואפילו לאחר שפירשו ובמסכת אהלות פ"ב מפרש את שמטמאין באהל ובמגע, ושנה הגולל והדופק עמהם, דתנן הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא, ר' אליעזר אומר מטמאין במשא ר' יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר קברות מטמאין במשא ואם לאו אין מטמאין במשא כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל, וכ"כ באשכול הלכות טו"כ. אמנם שיטת הר"ר דוד מונצינבורק ז"ל בתוס' כתובות (ד"ד ע"ב) בד"ה עד שיסתם הגולל, דדוקא אם פירשו הגולל והדופק מהקבר מטמאין אבל לא כשהוא בקרקע, וז"ל התוס' שם, בכמה מקומות פירש רש"י דגולל הוי כיסוי ארון ודופק היינו קרשים שבצדי הארון, ונקרא דופק על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פירש בערוך, וקשה לר"ת דאמר בפרק מי שמתו (ברכות די"ט) מדלגין היינו ע"ג ארונות, ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמא באהל כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ"ו) ועוד דבפרק בהמה המקשה (שם ע"ב) דריש על פני השדה לרבות גולל ודופק ולפירוש הקונטרס הלא ארון אינו על פני השדה, ואומר הר"ר דוד מונצינבורק כי לפירש"י דריש לרבות גולל ודופק שפירש, דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש, אבל בעוד שהוא טמון בטל אגב קרקע ולא נטמא באהל, והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגין היינו ע"ג ארונות עכ"ל, וכתב במי נפתוח (פי"א א"ד) דהר"ר דוד ז"ל אתא רק לקיים הפירוש דגולל הוי כיסוי הארון אבל לא לתרץ דברי רש"י ז"ל שהרי רש"י ז"ל ס"ל בעירובין דאף כשפירש הגולל מטמא, עוד כתב די"ל דכוונת הר"ר דוד ז"ל דכשלא פירש אינו מטמא באהל אבל במגע מטמא וזה דוחק בלשון רש"י ז"ל שכתב אף אם פירש ועש"ה. הרי שלש שטות בזה דדעת רש"י ורשב"א ואשכול דבין אם פירש בין לא פירש מטמא משום גולל, דעת הרמב"ם וראב"ד והתוס' ורא"ש דרק בלא פירש אבל אם פירש מהקבר טהור, ודעת הר"ר דוד מונצינבורק ז"ל דרק אם פירש מטמא באהל אבל אם טמון בקרקע לא דבטל אגב קרקע, וקרא כתיב על פני השדה והיינו שפירש:

והנה שיטת רש"י ורשב"א ז"ל יש לומר דאע"ג דכתיב על פני השדה, דהנה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות (בפ"ב מ"ד) כתב דגולל ודופק ילפינן מקרא דאו בקבר, ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל כך הקבר בכללו עליונו והקיפו מטמא במגע ובאהל, והקשה התוס' יו"ט דכיון דילפינן מקרא דאו בקבר והגולל והדופק בכלל קבר הם א"כ למ"ל הקרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק עי"ש. ולפ"ז לשיטת רש"י ורשב"א ז"ל י"ל דאה"נ בשעה שהגולל והדופק טמונים בקרקע יש לו דין קבר וילפינן מקרא דאו בקבר, ומקרא דעל פני השדה ילפינן דאף כשפירש מטמא באהל, ובזה מדויק לשון רש"י ז"ל בעירובין הנ"ל שכתב דמטמא אף שניטל משם . דתניא וכל אשר יגע ע"פ השדה לרבות גולל ודופק והיינו דכיון דילפינן מקרא דע"פ השדה ה"ה דטמא אף כשפירש:

אמנם שיטת הרמב"ם והרא"ש והתוס' דס"ל דאם פירש הגולל טהור י"ל הא דכתיב על פני השדה דהנה בהא דחבית המלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאן גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והאוכלין והמשקין טהורים, כתבו התוס' בברכות שם הטעם משום דאינו מטמא רק צד החיצון שבו אבל צד פנימי טהור. וכתב הר"ש ז"ל במשנה זו (פט"ו מ"ט) משום דטומאת גולל ילפינן לה מקרא דעל פני השדה. ולכך אין לטמא אלא הנראה על פני השדה, ולפ"ז יש לומר דלא אתא למעט דאם טמון בקרקע טהור ורק דאתא לטמאות רק אותו הצד שסמוך לפני השדה:

ובזה יש לתרץ מה שהקשה בספר ראש יוסף להרב הפרי מגדים ז"ל בברכות שם, בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאם פירשו מלהיות גולל הרי הן טהורים וכן בהמה כו' התיר הבהמה הרי היא טהורה, וכן חבית שהיא מלאה משקין כו' החבית והמשקין טהורים, והרי להדינים האלה אין שום קשור וחיבור להדדי והניח בצ"ע ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם ז"ל בא להצדיק א"ע שלא תאמר אמאי אם פירשו טהורין והרי כתיב על פני השדה ומשמע אף שפירשו, לזה כתב הרמב"ם ז"ל לתרץ דהקרא ע"פ השדה אתא לומר דרק צד החיצון טמא אבל צד הפנימי טהור, ומש"ה חבית של משקים כו' החבית והמשקים טהורים:

עוד הקשה הראש יוסף שם דמנ"ל להרמב"ם ז"ל לחדש דין זה דאם פירשו טהורים. אמנם מקור מקומו הוא בספרי זוטא הובא בר"ש ז"ל (פ"ב מ"ד) וז"ל הר"ש תניא בספרי זוטא אשר יגע משום מגע הגולל מטמא ואינו מטמא משום משא דברי ר' יהושע, ר' אליעזר אומר הגולל מטמא במשא מק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל ומטמא במשא גולל שמטמא באהל אינו דין שיטמא במשא, הר"ש] אמר לו לא אם אמרת בנבלה שכן היא מטמאה במשא לאחר פרישה [אם מסיטה ממקומה או הפרישה ולא נשתייר ממנה אלא כזית אותו זית מטמא במשא. הר"ש] תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה [אבל גולל אם פירש מן הקבר טהור, הר"ש] ובלי ספק דמזה יצא לו להרמב"ם ז"ל דינו, גם מתוספתא שהביאו התוס' והרא"ש ז"ל דשתי אבנים של ד' ד' טפחים שניטל אחת מהם טהורה מפני שיש מקום לטומאה לצאת הרי דאם ניטל משם טהורה:

ובזה יש לומר הא דלא מצינו לר"א שהשיב לר"י תשובה והרי שפיר קאמר ר"י לפרוך הק"ו, ור"י משיבו עוד והרי סוכה שהיא על פתחו של קבר כו' ודנו בזה הרבה, והרי כבר דחי ליה להק"ו של ר"א, אך לפי הנ"ל א"ש. דהנה בתוספתא פט"ו הובא בר"ש ז"ל שם (פט"ו מ"ט) תניא חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר, א"ר אלעזר ב"ר שמעון בזו ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין כו' ע"כ, הרי דס"ל לב"ש דגם צד פנימי של הגולל טמא, וא"כ הא דכתיב על פני השדה והרי לא למעט צד פנימי אתא, וע"כ דאתא לרבות שגם על פני השדה כשפירש יהיה מטמא משום גולל, ומש"ה ר"א דהוא מתלמידי ב"ש, לא חש לפירכת ר' יהושע דלר"א באמת גולל אף כשפירש מטמא, ור' יהושע רק לשיטתיה דס"ל כב"ה דר"י מתלמידי ב"ה היה דאמר בחגיגה (דכ"ב ע"ב) בושני מדבריכם ב"ש, ס"ל דע"פ אתא לומר דצד הפנימי טהור, והרמב"ם ז"ל דפסק כב"ה דצד הפנימי טהור פסק דגולל שפירש טהור, ומש"ה סמכן אהדדי [ובסימן שאח"ז דמבואר דדעת הרמב"ם ז"ל דגולל ודופק רק מדרבנן מטמא צ"ל דכל זה אסמכתות]:

אך תקשה מספרי זוטא הנ"ל לרש"י ולרשב"א ואשכול דס"ל דאם פירש הגולל ג"כ מטמא, והקדימנו בקושיא