פתח האוהל קנד

לא הוי קבוע ע"כ דלא ס"ל סברא הנ"ל עש"ה ובחוות דעת (סי' ק"י סק"ו). ולפי זה י"ל ג"כ הכא דלא אמרינן קבוע כמו בעיירות דקיים במקומו ולא שקיל ולא פירש לפנינו וכסברת הלשון למודים:

והנה הצל"ח כתב בהא דקאמר רוב ארונות יש בהם חלל טפח דהוצרך לזה דאל"כ ספיקא דאורייתא הוא ואיך התירו משום כבוד הבריות ולכן הוצרך להקדים דרוב ארונות יש בהם חלל טפח, והוצרך ג"כ לומר שגזרו דאל"כ מאי איריא משום מלכים הא בלא"ה מותר דהרי בכ"מ אזלינן בתר רובא ולכן הוצרך לומר. דעכ"פ מדרבנן אסור והתירו בכאן משום כבוד מלכים. אלא דאכתי קשה למה הוצרך לומר דרוב ארונות הרי אפילו היו מחצה על מחצה כיון שהיה לקראת מלכים מסתמא רבים היו שם וס"ט ברה"ר טהור. אך לפמ"ש התוס' שכיסוי זה גולל הוא והדולג בלא"ה טמא ורק נפ"מ אי הכהן מוזהר א"כ הו"ל כשאר ספיקות דלחומרא. אך קשה להרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא למה הוצרך להקדים דרוב ארונות יש להם חלל טפח הא במחצה ג"כ הוי רק איסורא דרבנן עש"ה. ולפע"ד דלהרמב"ם ז"ל י"ל דהיה ידוע שיש קברים שאין בהם חלל טפח א"כ הו"ל איקבע איסורא ומה"ת לחומרא והוצרך לומר משום רוב. או דא"ש לפמ"ש דהיכי דאיכא לברורי מה"ת לחומרא והכא איכא לברורי. או לפמ"ש השב שמעתתא (ש"א פ"ד) דרבא דקאמר בחולין מ"ש ספק איסורא מספק סכנתא ע"כ דס"ל דס"ד מה"ת לחומרא ופלוגתא דאמוראי היא, וא"כ א"ש דהרי הכא רבא הוא דקאמר לה עי' בפנ"י] ורבא לשיטתיה. או י"ל לפמ"ש המהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ג אות מ') דהרמב"ם ז"ל מודה בספק עשה דמה"ת לחומרא ע"ש. א"כ הרי בטומאת כהנים איכא מצות עשה דקדושים תהיו וספיקו לחומרא וא"ש:

הפנ"י הקשה כיון דמסיק בשמעתין דגזרינן ברוב ארונות שיש בהם פו"ט אטו מיעוט שאין בהם. א"כ הא שכתבו התוס' דהיכי דאינו פתוח מן הצד גרע טפי שאסור לעמוד אף כנגד הריקן אם יש פותח טפח, ואם אין טפח חלל מותר לעמוד כנגד הריקן אמאי לא גזרינן ג"כ להיפך במיעוט ארונות שאין בהם פו"ט לטמאות אף כנגד הריקן אטו רוב ארונות שיש בהם פו"ט והניח בצע"ג. ולא זכיתי להבין מאי קשיא ליה, דהרי בשלמא הא דגזרינן אטו מיעוט ארונות שאין בהם פו"ט היינו כיון שאין בהם פו"ט הטומאה בוקעת ועולה משא"כ ליגזור שלא לעמוד כנגד מקום הריקן אטו קבר שיש בו חלל טפח והרי גם בקבר שחללו טפח מותר לעמוד כנגד כולו אם פתוח מן הצד והרי רוב ארונות יש בהם פו"ט ורוב ארונות פתוחים מן הצד וכמ"ש התוס' והרמב"ן ז"ל בתה"א דעשו כן משום עוסקי טהרות, וע"כ דצריך רק לגזור אטו קבר שחלל טפח ואינו פתוח טפח א"כ אינו דומה כלל להך גזירה דגזרו יש בו חלל טפח אטו אין בו, ובלא"ה יש לחלק ג"כ דבודאי כיון דרוב ארונות יש בהם חלל טפח א"כ הכהנים ועוסקי טהרות ילכו עליהם שיסמכו על הרוב ומש"ה גזרו חז"ל וחיישי למיעוט, אבל בודאי לעמוד על קבר כנגד מקום הריקן שבו, זה אי אפשר בלתי שיבדוק מקודם הקבר ויראה מקום בקבר היכן הוא ריקן דבלא בדיקה מנ"ל שמקום הזה הוא ריקן, וא"כ כיון שע"כ יצטרך לבדוק שוב למה יגזרו חז"ל כיון שרואה מקודם אם הוא ריקן ואם אין בו חלל טפח. ועוד כיון שבודק מקודם ע"כ דהקבר הוא פתוח, וא"כ שוב אינו מטמא כנגד מקום הריקן, ודוחק לומר דוקא בכה"ג שפתוח פחות מטפח, ובקבר סתום הרי אסור לו לעמוד עליו, כי מנ"ל היכן מקום הריקן:

אך קשה לי לשיטת התוס' אמאי גזרו דוקא ביש בו חלל טפח אטו אין בו חלל טפח, ולא גזרו בפתוחים מן הצד אטו אינם פתוחים, וזה חשש טפי, דאטו אין בו חלל טפח רק כנגד הטומאה טמא משא"כ אטו אינן פתוחים מצדם אף כנגד מקום הריקן טמא, דהא כמו שעשו פתוחים מן הצד כדי שלא יטמאו העובר עליהם ה"ה דעשו חלל טפח וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הנ"ל. ואפשר דשכיח טפי שלא יהיה חלל טפח דמחמת שדורכים עליו נופל העפר למטה על המת:

ומה שהקשה הפנ"י אמאי לא גזרו גבי ביב יש בו טפח אטו אין בו י"ל דמלתא דלא שכיח שיהיה בביב העשוי לשופכים כזית מן המת או נפל דישראל מחויבים לקברם וכמ"ש המג"א ורק בקבר גזרו או בבית וכמ"ש התוס' בב"ב (ד"ק), והרמב"ן ז"ל כתב שם דאין לגזור אטו פרץ את פצימיו דאין אדם עשוי לפרוץ פצימי ביתו ע"ש ועי' בחת"ס שם:

סימן ג גולל ודופק אם מטמאים לאחר שפירשו מהקבר הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"ו ה"ד) כתב, העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח ע"ג הקבר אבן או כלי אדמה או כלי עץ הבאה במדה או כלי חרש המוקף צמיד פתיל או עור הדג ועצמו וכיוצא באלו, הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל, ואם פירשו מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהן הרי הן טהורים, וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל, הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל, התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות, וכן חבית שהיא מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל ועשה אותה גולל למת, הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין עכ"ל:

הרי ס"ל להרמב"ם ז"ל דגולל מטמא רק בהיותו על הקבר אבל אם פירשו מלהיות גולל אינו מטמא, וכן אם הסיר המת מתחתיהן, וכן היא שיטת התוס' בסוכה (דכ"ג ע"א) בד"ה ולא גולל לקבר שהקשו בהא דקאמר דגולל מטמא במגע ובאהל בשלמא מגע אפשר מן הצד, אלא באהל מאי איריא משום גולל תפ"ל משום שהקבר סתום ותניא בנזיר פרק כהן גדול או בקבר זו קבר סתום דאמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ואין לומר דאיצטריך היכא דאין המת בקבר, דאי ליתיה א"כ לא מטמא משום גולל, דאפילו כי איתיה להמת בקבר ויש מקום לטומאה לצאת לא מטמא, וכמ"ש בתוספתא דשתי אבנים גדולות של ד' ד' טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל ע"ג שתיהן טמא, נטלה אחת מהן המאהיל ע"ג שניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא עש"ה. הרי דס"ל להתוס' דאם אין המת בקבר אין הגולל מטמא וע"כ דס"ל דה"ה אם ניטל הגולל מהקבר דאל"כ מאי קשיא להו הרי איצטריך טומאת גולל להיכא שפירשו מהקבר וז"פ. והנה היכי דאין המת בקבר אין הקבר מטמא וכמ"ש בסנהדרין (דמ"ז ע"ב) ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח ה"ה דקבר הידוע אסור לפנותו ואם פנהו מקומו טהור וכן הוא במשנה דאהלות (פ"ט מט"ו) ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן והמת בתוכה כו' ועי"ש בתפארת ישראל, ורק דהתוס' הוכיחו דאף גולל כן דלא מטמא אם אין המת בתוכה, וכן הוא שיטת הרא"ש ז"ל בפ"ב מ"ד עי"ש ושיטת הראב"ד ז"ל בתמים דעים (סי' ר"ד), ועיין תוס' יו"ט (פט"ו מ"ט) שיטת הרב ז"ל:

אך רש"י ז"ל בעירובין (דט"ו ע"א) במשנה בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ור' מאיר אוסר ומטמא משום גולל ור"מ מטהר, כתב וז"ל ומטמא משום גולל אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו, ואפילו ניטל משם דתניא בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ב