פתח האוהל קמה

מת עכו"ם דמותר בהנאה אינו מטמא באהל ע"ש [ולפ"ז י"ל דר"ש לשיטתיה דדריש טעמא דקרא], ולפ"ז שפיר י"ל דעבד כנעני דג"כ מותר בהנאה אינו מטמא באהל, ולדברי החת"ס ז"ל היה אפשר לפרש משנה בידים (פ"ד מ"ו) אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים, אמר ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כ"ג טמאים, אמרו לו לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות [כפות שאוכלין בהם. הרב], אמר להם אף כתבי הקודש לפי חיבתן היא טומאתן ע"כ. ועמד התוס' יו"ט בהא דקאמר שלא יעשה אדם עצמות כו', הרי מקרא מלא הוא או בעצם אדם ע"ש, ולפי הנ"ל י"ל דזה באמת טעמא דקרא דמטמאין כדי שלא יבא ליהנות [והא דנקט עצמות היינו משום דקאמר עצמות חמור טהורים ובשר גם בחמור טמא משום נבלה]:

ולפע"ד לולא רבינו החת"ס ז"ל היה אפשר לומר בהיפך דלא משום דעכו"ם מותר בהנאה מש"ה אינו מטמא באהל ורק משום דעכו"ם אינו מטמא באהל מש"ה אמרינן דמותר בהנאה שהרי הא דמת אסור בהנאה ילפינן בע"ז (דכ"ט ע"ב) מהא דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וערפו שם את העגלה בנחל ואתיא שם שם מה התם אסור בהנאה אף מת אסור בהנאה ונחלקו הפוסקים אם אמרינן דוקא ישראל אסור בהנאה כמרים או אפילו עכו"ם, וי"ל לר"ש דס"ל דעכו"ם אינו מטמא באהל ומיעטיה קרא מאדם הרי חזינן דאין דינו כמת ישראל ממילא אמרינן דג"כ אינו אסור בהנאה אבל לרבנן דעכו"ם מטמא באהל ה"ה דאסור בהנאה כיון דליכא קרא מפורש דממעט עכו"ם:

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה במשנה למלך סוף הלכות אבל על הפוסקים דס"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה מהא דאיתא בירושלמי שבת (פ"י ה"ה) על המשנה דקתני המוציא את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר, וקאמר הירושלמי דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנייה [והכא דאיכא תרתי דדרך המת להסריח וגם מת אסור בהנאה מ"ט דר"ש. קה"ע]. א"ר יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו [במת עכו"ם שהוא מותר מה"ת. קה"ע], תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה [הרי אין בה שיעור טומאה למה יהיה חייב בה. קה"ע], מ"ט דרבנן בההיא דר' יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו [נ"ל להגיה מ"ט דרבנן כבר נתמעט הטומאה ומ"ט דר"ש כההיא דר' יודן וה"פ מ"ט דרבנן דכבר נתמעטה הטומאה ואיירי בנוטל חצי זית מכזית שנתמעטה הטומאה שבבית ואפילו בנוטל ח"ז ממת שלם שייך לומר נתמעטה הטומאה, ולר"ש פוטר דאין בו כשיעור כמלא פי כלב. קה"ע [וכן גריס הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' שמ"ט) ע"ש ובמראה הפנים בב"ק פ"א]. הרי בהדיא דמת עכו"ם מותר בהנאה וקשה להפוסקים דס"ל דאסור. ולפ"ז א"ש דהרי הכא לר"ש אזיל ור"ש לשיטתיה דס"ל דעכו"ם אינו מטמא באהל וה"ה דאינו אסור בהנאה דאינו בכלל מת ישראל, והפוסקים ז"ל יפרשו הירושלמי באופן דקאי רק לר"ש או דס"ל דגם הת"ק ס"ל בהא כר"ש:

ולפ"ז יש לתרץ ג"כ הראיה שהביא המשנה למלך מהא דאמרינן בכריתות (דכ"א ע"א) שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה ובגמרא שקלו וטרו היכי משכחת לה דבנבלה יהיה טומאה קלה ובמת לא, ותירצו כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין כו' לאפוקי מת אע"ג דממליא ליה לא מטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו כו', וקשה דמאי דוחקייהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית ליה מכל האוכל אשר יאכל ואוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טומאת אוכלין וס"ל דאיסורי הנאה אינו מטמא טומאת אוכלין וכדאיתא בפ"ק דבכורות, אלא ודאי דאית ליה דמת עכו"ם מותר בהנאה ומש"ה הוצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים. וכ"ת אכתי תקשה דאימא הברייתא בישראל איירי דאסור בהנאה ור"ש היא, הא לא קשיא כלל משום דהברייתא סתמא שנה אוציא דם מהלכי שתים שכולל הישראל ועכו"ם ועוד כיון שיש במין מהלכי שתים מי שהוא מטמא טומאה קלה אינו יכול למעט אפילו הישראל וכו' עכ"ל. ולפ"ז א"ש דלא היה יכול לאוקמי כר"ש דס"ל דאיסורי הנאה אינו מטמא טומאת אוכלין דלר"ש מת עכו"ם מותר בהנאה אבל לרבנן שפיר י"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה:

והנה המשנה למלך הביא בשם הרמב"ן ז"ל בפרק אע"פ שהסתפק בזה אם מת עכו"ם אסור בהנאה כיון דממרים גמרינן, ובשם הרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל כתב דאסור בהנאה, והברכי יוסף והגר"א ז"ל (בסי' שמ"ט) כתבו דהרשב"א ז"ל בב"ק (ד"י) כתב דמותר והב"י בש"ע כתב דאסור בהנאה, והגר"א ז"ל כתב דהרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער ז' הביא הירושלמי דשבת הנ"ל וס"ל דמותר עש"ה. וי"ל דהרמב"ן ז"ל לשיטתיה דפסק כר"ש הכריע דמותר בהנאה, והתוס' אף דס"ל דאין הלכה כר"ש מ"מ ס"ל דבעינן דוקא ישראל כיון דממרים גמרינן והב"י דהכריע בש"ע כהפוסקים דאסור בהנאה כיון דפסק בסי' שע"ב דלענין דינא נכון להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם:

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה המשנה למלך שם בהא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ערכין (פ"ה הי"ז) וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו, ורואין כמה ישוה אותו אבר אלו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל א"א כאשר עיינתי בדבריו לא מצאתי בהם טעם וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו, ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ע"כ. וכתב הכ"מ אילו לא היה קשה מעבד הוי מתרצינן דבעבד שלא קיבל עליו מצות עסקינן, דעכו"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים כו' ע"כ, ותמה במל"מ הרי הב"י פסק בעצמו ביו"ד דמת עכו"ם אסור בהנאה ואיך כתב הכא בהיפך. ולפ"ז י"ל דהב"י דס"ל להלכה דלא כר"ש וכמ"ש בסי' שע"ב שפיר פסק להחמיר דגם מת עכו"ם אסור בהנאה, אבל הכא דאזיל לתרץ רק שיטת הרמב"ם ז"ל שפיר כתב דמת עכו"ם מותר בהנאה כיון דהרמב"ם ז"ל פסק כר"ש וא"ש:

ובגוף הספק אי עבד כנעני מטמא באהל היה נראה לכאורה לומר. דהנה בפסחים (ד"ט ע"א) איתא והתניא א"ר יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, וכתבו התוס' בד"ה בשפחתו של מציק, מכאן אין להוכיח דשפחה מטמאה בלידה דשמא של גברתה היה, מיהו בת"כ אמרינן בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנ"י מנין לרבות גיורת ושפחה משוחררת ושאין משוחררת ת"ל אשה כו', ואומר ר"י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גברתה היה וכהן זה קרוב היה, לא היה לו ליטמא דאמרינן בתו"כ דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא, ועוד דכאן לא היה לצורך המת עכ"ד, ורש"י ז"ל כתב בסוטה (דמ"ב ע"א) דהכהן חכם ומורה הוראה היה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה עכ"ל, ולכאורה י"ל דבזה פליגי דהרי