פתח האוהל קמד

א"ל ר' יוחנן והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא, וקאמר שם דפליגי בזה דר"ל סבר ירד מבול לא"י [ונשקעו בה עצמות המתים, רש"י] ור"י סבר לא ירד מבול לא"י, איתיביה ר"י לר"ל פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בושה וכלמה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו איה מתי מבול [שנמצאין בשאר מקומות וכאן אינן נמצאין, רש"י] איה הרוגי נבוכדנצר עי"ש, והקשו הרי קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל ואפילו לרבנן קבר שלפני הדיבור מטמא רק במגע כמ"ש התוס' בנזיר (נ"ג) דקודם מ"ת אינן מטמאין רק במגע כמ"ש ר"ל בעצמו שם עיין בזה בהגהות הר"י עמדן ז"ל ובמצפה איתן ובקרן אורה שם ובציון ירושלים בסנהדרין שם]. ולפ"ז א"ש דיש לחוש לקבר התהום שאין טפח על הטומאה דהו"ל טומאה רצוצה וכמ"ש הרלב"ח ז"ל (סי' קמ"ב) דסתם קבר התהום הוא טומאה רצוצה ומטמא מטעם מגע, והא דנזיר דהקבר מטמא רק במגע ולא באהל היינו שיש טפח בין המת לכיסוי הקבר אמנם לפע"ד ראיה דאין עכו"ם מטמא בטומאה רצוצה מהא שכתב הר"ת ז"ל דאין הלכה כר"ש מהא דמדורות כותים טמאים, ורש"י ז"ל בפסחים כתב דאין ראיה דהכא גם ר"ש מודה דיש לחוש למגע ומשא, וכתב הרמב"ן ז"ל ביבמות משום דאין קוברין הנפלים בעומק ויכול ליגע בעצם ומאי קשיא להו הרי י"ל משום טומאה רצוצה, ע"כ דלר"ש גם מטומאה רצוצה אינו מטמא:

וכן נראה לפע"ד ראיה ברורה דעכו"ם אינו מטמא בטומאה רצוצה. דהנה הר"ת ז"ל כתב דלית הלכתא כרשב"י ואליהו דעמד על קברי עכו"ם וא"ל לר' אבהו לא מתני מר טהרות דתניא רשב"י אומר כו' דחויא מדחי ליה ועיקר שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח (ברכות די"ט) אלא שגזרו חכמים משום מעוט שאין בהם והוא ז"ל לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרתם ולהתירם בפניהם, והרמב"ן ז"ל ביבמות השיג ע"ז וכתב דודאי כרשב"י קיי"ל דמעשה אליהו רב וח"ו לא היה דוחה אותו וקברות של עכו"ם אינן בארונות ולא בפותח טפח, שלא נהגו בארון ולא בפותח טפח אלא ישראל ומשום טהרות עש"ה. הרי מפורש כתב הרמב"ן ז"ל דאליהו ז"ל שעמד בבה"ק של עכו"ם לא היה פותח טפח ולא ארון ורק דקיי"ל כרשב"י דאינו מטמא באהל הרי דגם בטומאה רצוצה אינו מטמא, דאל"כ אכתי איך היה מותר לו לאליהו ז"ל לעמוד על הבה"ק הלא טומאה רצוצה בוקעת ועולה. ואף דהרמב"ן ז"ל ס"ל בתורת האדם בשער ענין הכהנים כשיטת התוס' דקבר סתום הטומאה בוקעת ועולה אף שיש בגגו טפח, עכ"ז בקבר ישראל דמרבי בקרא קמא לקבר סתום כדאיתא בנזיר אבל בקבר עכו"ם דמרבי רק לנגיעה שפיר קבר סתום טהור אם יש בין המת להכיסוי טפח, ולפ"ז אפשר לדחות דאף דאינו פתוח מן הצד טפח מ"מ למעלה על המת יש טפח. אמנם ז"א דהרי בקברי עכו"ם שאין עושין ארונות ואין עושין פו"ט מן הצד פשיטא שגם למעלה אין טפח דרק בקברי ישראל עושין כן כדי שלא יטמאו העוברים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל, ומוכח בודאי דאף דטומאה רצוצה אין מטמאים, וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב [בפ"ט ה"ד] שאין לעכו"ם שכונת הקברות הואיל ואינן מטמאים באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה ע"כ. משמע דמש"ה אין להם שכונת קברות משום דאין שום טומאה בקבריהם, והרי אכתי שייך בהם טומאה רצוצה אם אין שם חלל טפח וע"כ דגם בטומאה רצוצה אין מטמאין:

וכן יש להביא ראיה משיטת רש"י ז"ל בנזיר (נ"ד) דהא דמרבה או בקבר לרבות קבר סתום היינו דוקא שאין טפח בין המת לכיסוי ומש"ה קאמר שם דאמר מר טומאה בוקעת ועולה ודלא כשיטת התוס' שם וזה קרא איירי בטומאת אהל כדאמר שם בגמרא הרי דטומאה רצוצה מטמא מתורת אהל, ועוד שהרי מקרא השני מרבה מאו בקבר קבר שלפני הדיביר בנגיעה ולא באהל ובודאי איירי באופן זה דאיירי בקבר ישראל הרי מוכח דטור"צ טהור בעכו"ם:

וכן נראה לפע"ד ראיה מתוס' ב"ב (דנ"ח ע"א) דהא דר' בנאה הוה קא מציין מערתא כתבו התוס' משום דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה כדאמר בכמה דוכתי והב"ח ז"ל שם גריס משום דקא סבר טומאה רצוצה בוקעת ועולה, וכוונתו דע"כ לא שייך הכא קבר סתום דהרי מערה נכנסין בתוכה וכל שפתוח מן הצד טפח לא הוה קבר סתום, וגם הקבר אשר בתוך המערה כיון דהיה יכול לציין ארכה ורחבה בודאי היה פתוח מן הצד, ומש"ה כתב דצ"ל דקא סבר טומאה רצוצה בוקעת ועולה שיש לחוש שאין חלל טפח בין המת להעפר שעליו וז"פ, והקשו התוס' הא אין קברי עכו"ם מטמאין באהל לר"ש, ואפילו לרבנן דפליגי אר"ש מ"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבה לה אלא לענין נגיעה עש"ה. הרי דאחר שכתבו דהוה מציין מערתא משום דטומאה רצוצה בוקעת ועולה הקשו הרי לר"ש אין מטמא באהל, הרי בהדיא דלר"ש אף בטומאה רצוצה אינו מטמא:

ולפ"ז נשאר קו' המפרשים ז"ל הנ"ל מהא דזבחים (דף קי"ג) דאמאי חשיב ליה לא"י אינה בדוקה משום מתי מבול, ולפמ"ש התוס' בנדה (ד"ע ע"ב) דקודם מתן תורה היו גם העכו"ם מטמאין באהל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בבבא בתרא (דף נ"ח) בשם יש אומרים א"ש, אך התוס' והרמב"ן ז"ל השיגו ע"ז ע"ש וצ"ע:

והנה גולל ודופק במת עכו"ם, נראה דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל דקבר עכו"ם טהור ממגע עד שיגע בטומאה עצמה, בודאי דגולל ודופק ג"כ טהורים, ולפי שיטת התוס' דקבר עכו"ם מטמא במגע יש להסתפק אי גם גולל ודופק מטמא במגע, והרמב"ם ז"ל בפה"מ פ"ב כתב דהוא בכלל קבר, ועי' בגור אריה פרשת חקת, וכלי מתכת הנוגעים בעכו"ם אם מטמאים באהל עי' במנחת חינוך:

סימן ד טומאת אהל במת עבד כנעני:

במי נפתוח אכ"ה כתב להסתפק אי מת עבד כנעני מטמא באהל כישראל דבכלל אדם מישראל הוא דהא חייב בכל מצות שהאשה חייבת בם גם נתרבה לדין נזירות מקרא ואמרת אליהם לרבות העבדים אע"ג דמרישא דקרא דבר אל בנ"י דרשינן למעט עכו"ם כמ"ש בנזיר (דס"א ע"א) גם ברפ"ב דזבים קיי"ל דאף העבדים מטמאים בזיבה ובמראה הפנים בירושלמי ר"פ הכותים כתב דעבד כנעני מק"ט, ויש מקום לאידך גיסא מדקיי"ל דמת ישראל אסור בהנאה, אבל עבד מת מותר בהנאה כמ"ש התוס' בב"ק (ד"י ע"א), א"כ י"ל דכמו דמותר בהנאה דשמעינן מזה דלאו בכלל ישראל הוא כ"כ לא קרינן ביה אדם כי ימות באהל. ואף שהתוס' כתבו דעכו"ם מותר בהנאה ועכ"ז ס"ל דעכו"ם מטמא באהל היינו משום דלא ס"ל כר"ש דאדם ממעט עכו"ם משא"כ לרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש דאדם ממעט עכו"ם י"ל כיון דחזינן דעבד אינו כישראל לענין איסור הנאה כ"כ אינו כישראל לטמא באהל, וכתב כי לא מצא גילוי לדין זה ע"ש:

ויש להוסיף עוד לפמ"ש החת"ס (סי' של"ו) די"ל שהחמירה תורה בטומאת המת שיטמא באהל כדי שלא יבאו ליהנות וכמ"ש בנדה (דנ"ה ע"א) גבי עור אדם שעיבדו דטמא מדרבנן שלא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין אלא התם בעור אדם דרבנן והכא בבשר אדם דאורייתא ומש"ה