פתח האוהל קמב

והנה מה שכתב דמש"ה מקילין באהל המשוך כיון דלא כתיב בקרא מפורש, זה פלא שהרי אדרבה רק אהל המשוך מפורש בתורה כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא, וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דקכ"ה ע"ב) ד"ה אמאי טהור, וז"ל הלא זה אהל גמור, ועיקר אהל האמור בתורה זה הוא כל הבא אל האהל (במדבר י"ט) שהבית מאהיל עליו ועל מת כאחד עכ"ל, ואהל נגיעה ילפינן בנזיר (דנ"ג ע"ב) מקרא וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת, ואם המת מאהיל עליו ילפינן בספרי זוטא הובא בילקוט פ' חקת (דף רל"ח ע"א) וז"ל, אין במשמע אלא אדם מאהיל על המת טמא, ומניין אם מאהיל שהאהיל עליו המת [הוא יושב והמת (מונח) מאהיל עליו, זית רענן] ת"ל יטמא [פירוש דכתיב באהל יטמא משמע שהאהל עצמו היא הטומאה, זית רענן] [וז"ש דטעם המקילין משום דאהל משוך לא מפורש בקרא, הוא מדברי הרב המחבר ז"ל ולא מדברי חותנו הרב מליסא ז"ל]:

והא שכתב מדברי התוס' גיטין (ד"ח), ז"ל התוס' בד"ה דגזרו על גושה ועל אוירה, הקשה הרב ר"י דאורלינ"ש דבמסכת אהלות [פ"ב מ"ג] תנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים, ותירץ דמיירי בעפר הבא מח"ל לארץ ומאהיל עליו דלא מטמא, דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש, ואין לשון ארץ העמים משמע כן, אך י"ל דאיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בח"ל ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא הטומאה עליהן וטהורין, א"נ אי משום מאהיל על הגוש גזרו עליו איכא לאוקמי כר"ש דאמר קברי עכו"ם אינם מטמאין באהל ולא החמירו על ארץ העמים יותר מקברי עכו"ם עצמו עכ"ל. הרי הא דחידשו לומר דאהל המשכה טהור בארץ העמים הוא רק אם נאמר דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש, וכיון דגזרו משום אויר באהל המשכה ליכא אויר, אבל אי נאמר דגזרו משום מאהיל על הגוש הוצרכו לומר דאתיא כר"ש, דשוב אי"ל דאיירי באהל המשכה דהרי גם זה חשיב מאהיל על הגוש. ולפ"ז לא זכיתי להבין מה ראיה מכאן להקל בטומאת עכו"ם באהל המשכה דהרי כל דברי התוס' הוא רק אם גזרו על אוירה ולא משום מאהיל על גושה, ובתוס' נזיר (דנ"ד ע"ב) כתבו דאם גזרו על אוירה ולא משום מאהיל על גושה ע"כ הטעם דגזרו הוא כדי שלא יצא מארץ ישראל לח"ל, ואם גזרו משום מאהיל על גושה גזרו משום מתי ח"ל או משום רוב ישראל שנהרגו שם. ולפ"ז כיון דהיה הגזירה רק משום שלא יצא מא"י לח"ל, שפיר כתבו דאם מונח דף שראשו אחד בארץ וראשו השני בח"ל דטהור דכיון שהוא באמת בא"י, ועיין במהר"ם שיף ז"ל בגיטין שם:

ועוד אם נאמר להקל בטומאת עכו"ם באהל המשכה כמו בארץ העמים דלא גזרו אהל המשכה, א"כ הרי התוס' בנזיר שם תירצו עוד דהא דקתני דארץ העמים אין מטמא באהל משום דארץ העמים לא מטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו, ולא כשמכניס ידו לבד, אבל באהל המת מטמא אפילו במכניס ידו ומש"ה שפיר קאמר דארץ העמים אינו מטמא באהל עי"ש, ולפ"ז נאמר ג"כ דיש להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם היינו ראשו ורובו אבל לא במאהיל בידו, ועי' מל"מ ריש פי"א מהלכות טו"מ ודוק:

אמנם אם כי דעתי קצרה להבין את דברי רבינו הרב מליסא ז"ל, מ"מ הרי נאמן עלינו חתנו הרב הגאון ז"ל כי כך פסק הלכה למעשה להקל באהל המשכה במת עכו"ם, ולקמן (כ"ז ס"ב) הבאתי מה שכתב לי הרב הגאון הגדול בעל ס' ישועות ישראל ז"ל, להקל ג"כ באהל המשכה בעכו"ם ומה שהקשיתי בזה עש"ה, ומורי ז"ל בספרו נפש חיה כתב בשמו ז"ל להקל רק בסוף טומאה לצאת דהיא דרבנן כמ"ש בסה"ק ולא באהל המשכה, וכן הדגול מרבבה כתב רק להתיר בכהן ששוכב ערום והוא באהל מת עכו"ם דמותר לי להמתין עד שילביש עצמו תחלה משום כבוד הבריות דיש לסמוך על התוס' ברכות (ד"כ) עי"ש, הא במקום דליכא כבוד הבריות אסור אף דהוא אהל המשכה, וכן בדעת קדושים כתב רק להתיר בחדר שהטומאה נכנס בו רק מדרבנן, הא בטומאה דאורייתא אף אהל המשכה אסור במת עכו"ם:

ובתשובת הרשב"א ז"ל (סי' תת"ל) מצאתי וז"ל. יש כהנים שנזהרים מלילך על שוחות העכו"ם מקום שקוברין מתיהם ולבית שהמת בתוכו. ולכך כתבתי מפי מורי הר"ם שיחי' שפעם אחת מת עכו"ם אחד בבית המרחץ ואסרו לכהנים לרחוץ, כי ר"ת פסק שאין הלכה כר"ש דאמר קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל כי רשב"ג פליג עליה במשנה דאהלות ואומר מדורות העכו"ם טמאים מקום שאין חולדה וברדלס יכולים להלך שם עכ"ל. הרי בהדיא דלאו דוקא על קברי עכו"ם אלא ה"ה להבית שהמת בתוכו דהוא אהל המשכה [ולמדנו מתוך דבריו ז"ל כי גורס קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל כגירסת התוס', ולא כרש"י ורמב"ם ז"ל דלא גרסי באהל רק סתם קברי עכו"ם אינן מטמאין גם כי גורס גם ברישא דמשנה אהלות פי"ח מדורות עכו"ם טמאים רשב"ג וכגירסת תוס' ישנים ביבמות (ס"א), עיין מ"ש בזה בסימן הקודם]. שוב ראיתי שכ"כ המהרש"ל ז"ל בביאורו להסמ"ג (רל"ד רל"ה) דצריכים הכהנים ליזהר מקברי עכו"ם ומלכנוס לבית עכו"ם אשר שם מת:

שבתי וראיתי בחדושי הרש"ש ז"ל בנדה [דנ"ז ע"א], בהא שהקשו התוס' (שם) לר"ש דס"ל קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל, היכי מפיק מקרא דיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון דמציינין על בית הקברות, הא אמר במועד קטן דאין מציינין אלא על טומאת אהל עי"ש, וכתב הרש"ש ז"ל וז"ל לכאורה י"ל דכיון דטומאת מגע יש להן ה"ה דמטמא כשאדם מאהיל עליהם דזה מקרי מגע לרבא בחולין (קכ"ה ע"ב), אף למעלה מטפח, וקרא לא ממעט עכו"ם אלא מאהל המשכה דאיירי ביה, ולהכי מציינין עליהן, ולאביי שם י"ל ג"כ דלכן מציינין משום מאהיל עליהן בפחות מטפח, ובמוע"ק לא ממעט אלא אותן שאין מטמאין אף כשמאהיל עליהן כמו עצם כשעורה דנקט שם, ועמש"כ בפסחים (ד"ט ע"א) ברש"י ד"ה מי לא תנן בס"ד, אבל ז"א דהתוס' ביבמות (דס"א ע"א) הקשו דהא גבי טומאת מגע כתיב ג"כ אדם וכל אשר יגע ע"פ השדה כו' בעצם, ותירצו דבנזיר דרשינן ליה לענין אהל ור"ל דמאהיל עליו כדאיתא שם אמלא דגם מטומאת אהל אימעיטו. אולם מדבריהם לקמן (ד"ע ע"ב) בד"ה ואין שכתב ועוד או בקבר גבי מגע כתיב כו' מטמאין קברי עכו"ם במגע כו' ע"ש מוכח דמטמאין במאהיל עליהם וכמש"כ תחלה וצ"ע עכ"ל:

ומאד תמהני על סוף דבריו ז"ל שכתב דמדברי התוס' (דף ע') שכתבו דאו בקבר גבי מגע כתיב ומטמאין קברי עכו"ם במגע מוכח דמטמאין במאהיל עליהם, וכוונתו דהרי בנזיר דרשינן לה לענין אהל נגיעה וכמ"ש מקודם, וז"א דהרי רק פסוק ראשון דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים מוקי לה בנזיר (דנ"ג ע"ב) לאהל נגיעה דעל פני השדה זה המאהיל ע"פ המת ומרבו שם כל הנזכר בפסוק זה לטומאת אהל ואו בקבר קאמר דזה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה, והקרא השני דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל כו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר מוקי לה רק לטומאת מגע וכמ"ש שם ואילו גבי נגיעה אר"י תניא ועל הנוגע