פתח האוהל קמא

עדותיכם אבל מה נעשה שהרי גזר ריב"ז שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב, ופסקו הרמב"ם וטוש"ע אה"ע (סימן י"ב) דלכתחלה לא תנשא לכהונה ואם נשאת לא תצא, וכתב הר"ן ז"ל דמדינא שרי אלא שהכהנים נהגו בו סלסול, ובכנה"ג (סימן ז') כתב דמדין זה יש להוכיח דס"ס אסור לכהן לכתחלה, ובסימן ס"ח אות כ"ד כתב הכנה"ג בהך לישנא בפסולי ביאה בס"ס אין לכהן לישא לכתחלה ע"ש, ואינו מובן אמאי כהן חמור משאר ישראל שלא להתירו בס"ס לכתחלה. אך לפי דברי המזרחי ז"ל א"ש. דהנה התוס' יבמות (דפ"ד) כתבו דבחללה לכהן חוץ מהלאו איכא ג"כ מ"ע דקדושים יהיו והשיגו על רש"י ז"ל ע"ש, ובשער המלך (בפ"ו) מהלכות יבום כתב אע"ג דביבמות (ד"כ) רצה רבא לומר דבאלמנה מן האירוסין לכה"ג איכא עשה דקדושים יהיו, והש"ס דחה לה ומסיק דמה"ת אלמנה מן האירוסין עולה ליבום דעדל"ת, היינו משום דאלמנה לכה"ג לא כתיבא בההיא פרשה, אבל חללה וזונה דכתיבי בההיא פרשה דקדושים יהיו שפיר עליהם קאי האי עשה דקדושים, וכ"כ בשושנת העמקים כ"ג, ולפ"ז כיון דבכהן לגבי חללה איכא מ"ע דקדושים יהיו שפיר החמירו שלא ליקח אלמנת עיסה דגבי עשה לא מהני לכתחלה ס"ס ויש החיוב על הכהן שלא יהיה קדוש ואין לפטור ע"י ס"ס וכן בשאר פסולי ביאה:

ולפ"ז כיון דגבי טומאה ג"כ איכא עשה דקדושים יהיו וכדאיתא בב"מ (דל"א) דהוה עשה ול"ת ע"ש ברש"י ורי"ף ז"ל א"כ אין להתיר לכתחלה משום ספק ספיקא לכאורה:

אך להלכה אין להחמיר דדברי המזרחי ז"ל לא הובאו להלכה, ובפר"ח או"ח (סימן פ"ג) השיג עליו ועל מ"ש הב"י דספיקא דרבנן רק בדיעבד לקולא ע"ש, וכן השיג בספר למודי ה' לימוד קפ"ד מהא דספק קרא ק"ש בברכות (דכ"א) ומכמה מקומות ע"ש. ולפע"ד יש להעיר ג"כ מפסחים (ד"י) גבי עכבר דשקל חמץ ספק על ספק לא על היינו בקעה ופלוגתא דר"א ורבנן כו' והרי הכא איירי שלא ביטל והו"ל ס"ד וכמ"ש התוס' ד"ה דהיינו ובמהרש"א ז"ל וא"כ איכא עשה דתשביתו וא"כ י"ל דגם ר"א מודה דלא מהני ס"ס, וכן יש להעיר מגיטין (דנ"ה ע"ב) גבי ס"ת שנמצא ביד עכו"ם קורין בו כתב רש"י ז"ל משום ס"ס שמא ישראל כתבו ואת"ל עכו"ם שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עכו"ם, ומדקאמר סתם קורין בו משמע בודאי אף החיוב פרשת זכור וכן כדי לצאת בו מ"ע דכתבו לכם [עיין מנחות ד"ל] הרי דמהני ס"ס במ"ע לכתחלה:

ובלמודי ה' שם כתב ראיה לדברי המזרחי דבמ"ע לא מהני ספק אף בדרבנן מדברי התוס' סוכה (דמ"ז) ד"ה מיתב, והוא דהתוס' שם הקשו בהא דסוכה בשמיני ספק שביעי דמיתב כ"ע לא פליגי דיתבינן כי פליגי לאברוכי, דאמאי בלולב לא תיקנו שיטלנו מספק בשמיני, ותירצו לפי שהוא יו"ט ומוקצה לטלטל ומינכרא למילתיה שהוא נהוג בו מנהג חול, אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו ואוכל בה אפילו ביו"ט, והר"ן ז"ל תירץ דסוכה דהוה ספיקא דאורייתא יתבינן בשמיני מספק אבל לולב דלא הוה רק סד"ר דרק יום ראשון היא מה"ת לא נטלינן, ובתירוץ הב' תירץ כמ"ש התוס', ותמוה אמאי ניידו התוס' מתירוץ הר"ן ז"ל הלא הוא פשוט ומרווח דספק דרבנן לקולא, ויותר תמוה על הר"ן ז"ל אחרי שתירץ דהוה רק סד"ר אמאי הוצרך לתרץ עוד כתירוץ התוס', וע"כ דהתוספות ס"ל דבמ"ע לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכתחלה:

אך לפע"ד י"ל דלא מטעם זה ניידו התוס' מתירוץ הר"ן ז"ל, די"ל לפמ"ש האחרונים ז"ל דהיכי דנזדמן בענין אחד ספיקא דאורייתא ודרבנן ביחד כיון דאזלינן להחמיר בספיקא דאורייתא מחמרינן ג"כ בסד"ר, כדי שלא יהיה זלזול לרבנן, כמ"ש המג"א (סימן קפ"ד סק"ז) בספק אם בירך ברכת המזון דכיון דצריך לברך מספק השלש ברכות מפני שהוא מה"ת שוב צריך ג"כ לברך ברכה רביעית כדי שלא יהיה זלזול לדרבנן, ובישועות יעקב סי' ס' וסי' תמ"ח כתב כן בשם הרדב"ז ז"ל לענין ק"ש דמספק צריך לחזור ולקרות ואף בברכות אף דרק פסוק ראשון הוא מד"ת ע"ש ובפר"ח סימן ס"ז, ולפ"ז לא ניחא להו להתוס' לומר דלולב הוה רק ספק דרבנן דכיון דמיתב יתבינן בסוכה בשמיני מטעם ספק מה"ת שוב גם לולב צריכין ליטול מספק, שלא יהיה זלזול לדרבנן, ומש"ה תירצו דאם יטול לולב שוב יהיה זלזול ליו"ט דמשויא ליה כחול שנוטל מוקצה אבל סוכה לא הוה זלזול ליו"ט דלפעמים סוכתו עריבה עליו ויושב בה ביו"ט, ולפ"ז ממילא לא הוה ג"כ זלזול לדרבנן ללולב דהרי י"ל דיושב בה דסוכתו עריבה עליו. ובזה תליא שני תרוצי הר"ן ז"ל אי חיישינן לזלזול בדרבנן, ואפשר די"ל דפליגי בזה בברכות (דמ"ה ע"ב) דאביי עונה אמן כי היכי דלשמעו פועלים דהטוב ומטיב לאו דאורייתא ורב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא נלזלזלו בהטוב והמטיב ודוק:

ולפ"ז כיון דלא קיי"ל כדברי המזרחי ז"ל שפיר יש להתיר לכתחלה לטמאות לספק טומאה במת עכו"ם דהו"ל ס"ס, וכמ"ש המשנה למלך והדגול מרבבה להתיר במת עכו"ם מטעם ס"ס וכן ראיתי שכתב בדעת קדושים בסימן שע"ב:

והנה הדעת קדושים כתב שם די"ל ס"ס ספק דמת עכו"ם אינו מטמא באהל וספק דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי. ולא זכיתי להבין דהרי משנה שלמה היא בפ"ז דאהלות דשיפועי אהלים כאהלים דמי ואף לקולא וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ומה"ת הוא כמש"ל (כ"ג ס"ב), והא דגבי סוכה קיי"ל שיפועי אהלים לאו כאהלים דמי כמ"ש בסוכה (די"ט ע"ב) ע"כ דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי לה וכמ"ש במלאכת שלמה באהלות שם וביד דוד בשם הר"ש ורא"ש ז"ל:

הדעת קדושים כתב עוד שם, דבחדר דהטומאה בו רק מדרבנן יש להתיר במת עכו"ם מטעם ספק דרבנן לקולא, וכ"כ אדמו"ר הרב הגאון ז"ל בספרו נפש חיה סוף חיו"ד להתיר סוף טומאה לצאת במת עכו"ם דסט"ל הוה רק דרבנן וספיקו לקולא וכ"כ שם חותנו הגאון ז"ל:

והנה לפע"ד בשני גגין הבולטין ע"פ הבתים וטומאה באחד מהם דאמרינן חבוט רמי ומביא הטומאה מזה לזה וכמ"ש בסי' שע"א, מ"מ היכי דגג אחד מאהיל על חבירו ואם נאמר חבוט רמי יהיה מונח זע"ז ולא זה אצל זה יש לסמוך במת עכו"ם שאינו מביא הטומאה עיין מ"ש בזה לקמן בס"ד (כ"ז ס"ו):

סימן ב טומאת אהל המשכה במת עכו"ם:

ראיתי בספר זכר צדיק יסוד עולם מאת הרה"ג אבד"ק סאכטשאב ז"ל חתן הרב החות דעת ז"ל כתב לענין מת עכו"ם וז"ל, שמעתי ממו"ח הגאון ז"ל וכן פסק למעשה, דהחומרא הוא רק לילך על הקבר שמאהיל עליו, אבל באהל המשוך לא מחמרינן ע"פ מ"ש תוס' גיטין ד"ח ד"ה דגזרו על גושה ועל אוירה דגזרו להאהיל ולא באהל המשוך, וי"ל טעם המקילין באהל המשוך כיון דלא כתיב בקרא מפורש כמ"ש התוס' יו"ט בפ"ב ממסכת שבועות משנה ו' עכ"ל: