פתח האוהל קמ

ברה"ר ע"כ דס"ל כר"י דהלכה ומורין כן במקום דאיכא קפידא וצורך לילך ורק על צד היותר טוב א"ל אם טבלת אין בכך הפסד, והותר שם לכהנים לכנוס לחצר שהיה ס"ט ברה"ר משום דהיה צורך עש"ה. ולפ"ז אפשר דכתבו דוקא להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם דאין בו צורך ומה לכהן בבה"ק, אבל היכא דיש בו צורך אפשר דמותר לטמאות לעכו"ם באהל משום דהו"ל ס"ט ברה"ר וצ"ע:

והדגול מרבבה כתב להתיר לכהנים לילך על קברי עכו"ם מטעם ס"ס ספק שמא קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל וספק שמא כהראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות דכהנים בזה"ז אינם מוזהרים על הטומאה שכבר הם טמאים, וכמ"ש המשנה למלך פ"ג מהלכות אבל היתר לכהנים למכור המומי"א הם מתי מצרים החנוטים מטעם ס"ס שמא כהראב"ד ז"ל, ושמא כהיראים דכהנים אין מוזהרים על מגע ומשא של מת עכו"ם, ורק דהמל"מ דחה זה משום דעל שני צדדי הספק חולקים רוב הפוסקים, דרוב הפוסקים חולקים על שיטת הראב"ד ועל שיטת היראים, אבל הכא דרק על צד הספק שמא כהראב"ד ז"ל חולקים רוב הפוסקים משא"כ בטומאת אהל בעכו"ם דהו"ל ספק גמור די"ל ס"ס, ושוב חזר בו דהראב"ד ז"ל לא כתב דאינן מוזהרין רק לענין חיוב מלקות אבל איסור מה"ת איכא [ובחת"ס סי' של"ח כתב דכן מבואר בראב"ד ז"ל בתמים דעים דהוא איסור תורה לכהנים בזה"ז]. אך כתב דלענין כהן ששוכב ערום והגידו לו דאיכא מת עכו"ם בזה יש להקל שלא לצאת עד שילביש א"ע כיון דבלא"ה יש לסמוך על שיטת התוס' בברכות (ד"כ) ע"ש, ולפ"ז היכי דאיכא ספק במת עכו"ם כגון שספק אם נמצא מת עכו"ם או ספק דאיכא שיעור טומאה כגון כזית וכדומה שפיר י"ל ס"ס:

וקשה לי איך רצה הד"מ להתיר קברי עכו"ם מטעם ס"ס, ממ"נ במאי איירי אי ברה"ר למ"ל ס"ס והלא ס"ט ברה"ר טהור, ואי ברה"י מאי מהני ס"ס והלא קיי"ל כל הספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ספיקו טמא וכמ"ש בטהרות (פ"ו), [ועיין תוס' פסחים (ד"ט ע"ב) ותוס' ב"ב (דנ"ה ע"ב) בפלוגתת ר"א ורבנן ובחדושי הרמב"ן ז"ל שם] ובשלמא על המל"מ ל"ק דשם הרי נוגעים הכהנים בהמומי"א והם טמאים בודאי, ורק אנו דנין אי כהנים בזה"ז מוזהרים על הטומאה או אי כהנים מוזהרים על מגע במת עכו"ם, אבל זה פשוט דמטמא במגע והם טמאים, א"כ אין כאן דין ס"ט ברה"ר רק ספק איסורא אם מוזהרין או לא, וכמ"ש הד"מ בעצמו בצל"ח ברכות (די"ט) שהקשה בהא דקאמר גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דרוב ארונות יש בהם פו"ט, דלמ"ל רוב דהרי אפילו יהיה מחצה על מחצה ג"כ מותר דהא היו רבים על בה"ק והו"ל ס"ט ברה"ר, ותירץ לפמ"ש התוס' שם שכיסוי זה הוא גולל ומטמא במגע ובאהל ורק שאין כהן מוזהר על טומאה זו א"כ הרי אין שום נפקותא לענין טומאה דבלא"ה טמא משום גולל, ורק דהספק הוא אם כהן מוזהר עליו מש"ה הוא כשאר כל הספיקות וספיקו לחומרא ע"ש, וא"ש דברי המשנה למלך. אמנם הספק שכתב הד"מ אם מת עכו"ם מטמא באהל הרי הו"ל ס"ט וברה"ר טהור וברה"י לא מהני ס"ס, ואפשר דס"ל דבספק פלוגתא לא אמרינן ס"ט ברה"ר טהור, אך יותר נראה דכיון דבזה"ז כלנו טמאי מתים א"כ אין נפ"מ במת עכו"ם אי מטמא באהל, דהרי בלא"ה האדם הנכנס באהל הוא טמא ורק אנו דנין מחמת דאכתי איכא איסור מה"ת לטמאות א"ע ולהוסיף ימי טומאה, א"כ זה הוה רק איסורא בעלמא וצ"ע עוד. ולפ"ז אם יש שום ספק במת עכו"ם י"ל ס"ס אף ברה"י:

אגב אכתוב מ"ש בכתובות (ד"ט) בהא דקאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו פריך ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו וספק באונס והקשה בשיטה מקובצת מאי מועיל ס"ס הא אמרינן כ"מ שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא, ותירץ דה"מ כשהוחזק שם טומאה אבל אם לא הוחזק שם טומאה כלל בס"ס אין איסרין כ"ל [ובפנ"י הקשה ג"כ קו' זו ובשו"ת שיבת ציון (סימן ע"ח) הקשה ח"א על הנו"ב מה"ת חיו"ד סל"ח שכתב דספק א"א שזינתה הוא ספק סוטה א"כ מאי מקשה הש"ס ס"ס הוא הא ברה"י לא מהני ס"ס והגאון ר"ד דייטש ז"ל כתב דחזר על כל הצדדים ולא מצא מקום לתרץ עש"ה. והנה קושיא זו כתובה בספר שיטה ופנ"י במקומה] ותמוה מאד שהרי מפורש במשנה פ"ו דטהרות כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות ברה"י טמא ברה"ר טהור, כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר, ספק נכנס ספק לא נכנס, טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס, ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם, ואפילו היתה שם ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור, ואפילו שיש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפילו טמאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא. הרי בהדיא דאפילו לא הוחזקה טומאה כלל ג"כ לא מהני ס"ס, וראיתי שעמד בזה ביש"י (סי' קי"א) בתשובת בנו הרה"ג ז"ל:

ולפע"ד נראה לתרץ קו' השיטה מקובצת דהנה הרשב"א ז"ל בתוה"ב (ב"ד ש"ב) הקשה על שיטת הר"י ז"ל דלא אמרינן ס"ס בספק שאינו בא מכח התערובות, שהרי בכתובות קאמר ס"ס ספק אינו תחתיו וספק באונס, ותירץ הרא"ה ז"ל בבד"ה בתירוץ הב' דהא דבכל דוכתי תרי ספיקי לחומרא הוא רק מדרבנן ולא דאורייתא, וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן עכ"ל. כוונתו ז"ל דהא דאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו מטעם שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא זה דוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א. וכ"כ הפנ"י בגמרא שם ד"ה ומי אר"א ועל התוס' עיש"ה [במל"מ פ"ג מהלכות יבום ומקנה קידושין (דס"ה) לא כתבו כן עי"ש] והנה בקרית ספר כתב בפי"ח מהלכות אבות הטומאה הובאו דבריו ז"ל בפר"מ (סי' ק"י) דהא דלא מהני ס"ס ברה"י הוא רק מדרבנן ומה"ת אף ברה"י מהני ס"ס עי"ש, ולפ"ז מתורץ דשפיר פריך ואמאי ס"ס הוא, ואי דהיא ספק סוטה ולא מהני ס"ס ברה"י מ"מ הא זה רק מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א:

אמנם יש לדון דאין להתיר לכהן לכתחלה לטמאות לספק טומאה בעכו"ם מטעם ס"ס. דהנה המזרחי על הסמ"ג הלכות מגילה הקשה בהא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו והרי הוי ס"ס ספק שמא הוא זכר ואת"ל נקבה שמא גם השומע נקבה, ותירץ דס"ס בתרי גופי לא אמרינן, והקשה הא תינח בתקיעת שופר אבל במגילה קשה דנהי דחדא ספיקא הוא הא הו"ל ספק דרבנן, ותירץ דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, א"נ הא דאמרינן ספק דרבנן לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא. ולפ"ז אפילו ס"ס נמי לכתחלה לא עכ"ל. ובמוצל מאש (סי' י"ג) תמה על המזרחי שהרי בכ"מ אנו מתירין ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן אפילו לכתחלה וכתב דכוונת המזרחי הוא דרק באיסורין מתירין ס"ס לכתחלה וספק דרבנן דממזר אסרה תורה ודאי ולא ספק, אבל בקיום מ"ע אי דרבנן או דאורייתא שהוא עשה כך וכך אין לפטרו מטעם ס"ס, שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב א"כ הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו עש"ה ובהגהות שם ומ"ש האחרונים ז"ל דבמ"ע ס"ד מה"ת לחומרא:

ובזה י"ל בהא דאיתא בכתובות (די"ד) גבי אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה מטעם ס"ס שמא אין זו אלמנת הספק חלל ושמא לא היה חלל, וקאמר ר"ג קבלנו