פתח האוהל קלח

בנזיר (דף מ"ג), אם כן שפיר אמר אליהו הנביא כיון דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל שוב אין כהן מוזהר על הטומאה ומותר ליגע בקברותיהם, דהרי רבה בר אבוה שאל לו לאו כהן הוא מר, משמע דלא היה מקפיד על הטומאה רק מחמת שהוא כהן, וכ"כ התוס' שם דלאו כהן הוא ע"ש. אמנם הפוסקים חולקים על היראים וכמ"ש במשנה למלך בה"א פ"ג ע"ש:

והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל דמש"ה עכו"ם אין להם שכונת קברות משום דעכו"ם אינן מטמאים באהל ומש"ה קבריהם אינן מטמאים במגע, קשה לכאורה דבב"ב (דף ק"ב ע"א) פריך על משנה דנזיר דהמוצא מת מושכב כדרכו כו' מצא שלשה אם יש ביניהן מארבע עד שמונה הרי זו שכונת קברות, מני אי רבנן הא אמרי ארבע אמות על שש, אי ר"ש הא אמר שש על שמונה. ומשני לעולם ר"ש היא והאי תנא הוא כו', והדר קאמר לעולם רבנן היא וכגון דבדק באלכסונה ע"ש. והרי בלא"ה ע"כ ר"ש היא דקברי עכו"ם אינן מטמאין, ואיך קאמר דרבנן היא ולא ר"ש, וצ"ל דבהא ס"ל לרבנן דמשנה זו כר"ש דעכו"ם אינן מטמאים:

ולענין הלכה אי קיי"ל כרשב"י כתבו התוס' ביבמות בשם ר"י ז"ל וכ"כ בב"מ דאין הלכה כר"ש דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו ורשב"ג ס"ל באהלות (פי"ח) דמדורות כותים טמאים, וצריכים כהנים ליזהר מקברי עכו"ם עכ"ל [וצ"ל באהל דבנגיעה בלא"ה אסור לשיטת התוס'], ובחזון נחום באהלות (פי"ח) הקשה אמאי הביאו ראיה מהא דרשב"ג דקאמר בסיפא עיר עכו"ם שחרבה אין בה משום מדור עכו"ם משמע הא לא חרבה טמאה ולמ"ל מדיוקא דרשב"ג דסיפא והו"ל למימר דקיי"ל כסתם משנה מדורות כותים טמאים והניח בצ"ע. ובאשכול כתב באמת מהא דסתם משנה מדורות כותים ומהא דרשב"ג ע"ש, וכן בכלבו כתב בשם הר"י דקיי"ל כסתם משנה דמדורות כותים ע"ש [ובת"י יבמות משמע דגרסינן גם ברישא רשב"ג, אך במשנה שלפנינו ליתא וכמ"ש בהגה שם]:

ולפע"ד נראה דהנה התוס' בשבת (דט"ו ע"ב) ד"ה אוירא לתלות, הקשו דהרי תנן באהלות (פ"ב מ"ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים הרי דאויר ארץ העמים טהור, ותירצו בחד תירוצא דאתיא כר"ש דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם וכ"כ התוס' בגיטין (ד"ח ע"ב), וא"כ אין ראיה מסתם משנה דמדורות כותים דאין הלכה כר"ש דהרי איכא ג"כ סתם משנה דארץ העמים כר"ש ומש"ה הוצרכו לומר דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו, ולשיטת התוס' במשנה דארץ העמים מטמא במגע ובמשא ולא באהל אתיא כר"ש א"כ תקשה לכאורה אמאי לא חשיב ג"כ מת עכו"ם דאינו מטמא באהל, ואפשר כיון דתנא ארץ העמים וטומאתה משום מת עכו"ם שוב לא הוצרך לומר מת עכו"ם. ולשיטת הרמב"ם ז"ל סתם משנה דשכונת קברות הנ"ל אתיא ע"כ כר"ש. אך התוס' יו"ט שם כתב דהלכה היא בנזיר כנ"ל:

קשה לי במשנה דחולין (דקכ"ה) דתנן קולית המת וקולית המוקדשים הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, פריך בגמרא נוגע אין אבל מאהיל לא היכי דמי אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא, וקאמר שם הרבה אוקימתות ואמאי לא משני דאיירי בקולית המת של עכו"ם דאינו מטמא באהל רק במגע. ובתורת חיים שם כתב דע"כ הא דקתני קולית המת הנוגע בהם טמא היא משנה שאינה צריכה, וע"כ דרצה לאשמעינן איזה רבותא ומש"ה פריך נוגע אין אבל מאהיל לא עש"ה בארוכה. ולפ"ז שפיר קשה דילמא קמ"ל דמת עכו"ם מטמא במגע ולא באהל וכרבינא אליבא דר"ש, ולא כרבנן דמטמאי באהל ולא כסתמא דש"ס אליבא דר"ש דאף במגע אינן מטמאין, ולפי שיטת התוס' דלא קיי"ל כר"ש א"ש. דהנה התוס' שם בד"ה נוגע אין הקשו אמאי לא משני דאיכא כזית מוח בפנים ורק ר' יוסי הוא דס"ל טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה, ותירצו ושמא לא מסתבר ליה לאוקמי כר"י, והקשה המהר"ם לובלין ז"ל והרי לקמן מוקי לה כר' יוסי דס"ל דנוגע היינו מאהיל ותירץ דבהא הלכה כר"י משא"כ בהא דטומאה טומאה אינה בוקעת אין הלכה כר"י להכי לא ניחא ליה לאוקמי כוותיה ע"ש, ולפ"ז כיון דלא קיי"ל כר"ש י"ל דלא ניחא לאוקמי מתניתין כוותיה. אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש קשה, ולפמ"ש הדורש לציון סוף (ד"ט) דר"ע דלא ס"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה [בריש סוטה] ע"כ דלא ס"ל כרשב"י דהרי ע"כ מדהזהירם במלחמת מדין דוקא הוא מטעם דמת עכו"ם מטמא ודלא כרשב"י עש"ה, וא"כ א"ש דהרי משנה דקולית המת ר"ע היא וכמ"ש בחולין שם בדף הקודם ובתוס' ד"ה והכא, אמנם הרי לשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה ממלחמת מדין מוכח כרשב"י, ותמהני שלא הביא דברי הרמב"ם ז"ל:

ויותר קשה לפמ"ש לעיל בראש דברי דר"ע דס"ל בסוכה (דכ"ה) דאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם היו מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא ולא נושאי ארונו של יוסף משום דס"ל כר"ש דאדם ממעט עכו"ם וה"ה לקודם מתן תורה שלא נקראו אדם וא"כ מאי פריך הרי בלא"ה מתני' ר"ע היא א"כ י"ל בקולית ממת עכו"ם:

אמנם נראה דלק"מ. דהנה בהא דמשני ר' יוחנן לעולם דאיכא כזית [וא"נ ליכא כזית] ומוח בפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומה נוגע דקתני מאהיל, כתבו בתוס' וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין, וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל, וי"ל דלא הוי שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל, אבל השתא דקתני קולית המת וקתני נוגע מוכח דנוגע היינו מאהיל, דאי אפשר ליגע במוח בתוך הקולית אלא ע"י אהל עכ"ל. וכתב ע"ז המהר"ם לובלין ז"ל ויש להקשות איך מוכח השתא נמי דנוגע הוי מאהיל, דלמא לעולם אימא לך דהוי נוגע ממש, ולא משום דנוגע במוח הוי טמא אלא משום דנוגע בעצם הקולית עצמו, דהא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. ויש לתרץ דהכא ע"כ לא משום עצם עצמו קא מטמא אלא משום מוח, דאל"כ למה נקט קולית, אלא ודאי משום דסתם קולית יש בו מוח עכ"ל:

ולפ"ז מתורץ דאי"ל דאיירי בקולית המת מעכו"ם ומש"ה נוגע אין אבל מאהיל לא, דא"כ אמאי נקט דוקא קולית ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא, וע"כ דאיירי בעכו"ם וכקו' התוס', ואי"ל דלא הוי שמעינן לה מהכא דעכו"ם אינו מטמא באהל רק מהא דקים לן בעלמא דמת מטמא באהל וכתירוץ התוס', דא"כ השתא נמי דקתני קולית המת לא ידענו דעכו"ם לא הוי כישראל רק מהא דקים לן דישראל מטמא באהל, ולמה נקט קולית דוקא ולא שאר עצם וכמ"ש המהר"ם לובלין ז"ל, וע"כ רק כתירוץ הש"ס דנוגע היינו מאהיל או משום מוח בפנים כו' או בששפה והוצרך לינקט רק קולית וא"ש, וקצת קשה שהרי ר"י קאמר לעולם דאיכא כזית ומוח שבפנים מעלה ארוכה בחוץ, וכתב רש"י ז"ל דמוקי לה שיש כזית דומיא דמוקדשים וא"ל ליכא כזית כו' וקשה לאוקימתא דאיכא כזית א"כ למה נקט דוקא קולית:

והנה באהלות (פי"ג מ"ו) תנן אלו שאינן ממעטין [בחלון טפח] אין העצם ממעט ע"י עצמות ולא בשר ע"י בשר ולא כזית מן המת, והקשה המהר"ם ז"ל בתוס' יו"ט הרי פשיטא דהא כזית מן המת הרי מביא הטומאה לאהל ע"ש. ואפשר לומר לכאורה דמשנה ר"ש היא ואיירי בכזית