פתח האוהל קלז

מדין, אבל בקרא דאדם כ"י באהל י"ל דגם במגע אינו מטמא, ורק דקמ"ל דישראל מטמא באהל, א"כ שפיר הביא הרמב"ם ז"ל מפרשת מדין דמשם עיקר ההוכחה דמטמא במגע:

ולפי שיטת הרדב"ז ז"ל מתורץ קו' התוס' בנזיר (דנ"ד) בד"ה או בקבר רשב"ל אמר זה קבר שלפני הדיבור, כתבו וז"ל שקודם מתן תורה, וצ"ע לרבנן דר"ש דאמרי אף קברי עכו"ם מטמאים באהל דלא דרשינן אדם אתם, אמאי איצטריך או בקבר, וי"ל דר"ש היא. מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי עכו"ם מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו, ודוחק לומר דלא כרבינא עכ"ל. ועי' תוס' נדה (ד"ע ע"ב) ד"ה ואין נציב. ולהרדב"ז ז"ל א"ש דהא דקאמר רבינא דמטמאו במגע ובמשא הוא נתחדש רק במלחמת מדין, אבל בפרשת פרה עדיין לא היו מטמאים במגע, והוצרך לומר או בקבר לומר דקבר שלפני הדיבור קודם מ"ת מטמא במגע. אמנם הרמב"ן ז"ל כתב דאו בקבר ר"ש הוא דקאמר לה ומכאן ילפינן דעכו"ם מטמא במגע וכמ"ש לעיל, ולפ"ז שפיר הקשה הרמב"ן ז"ל לשיטתיה דאמאי לא הזהירם על הטומאה במלחמת סיחון ועוג, דמפרשת פרה שנאמרה מקודם ילפינן דעכו"ם מטמאים במגע מקרא או בקבר:

והנה מדברי התוס' שהקשו דלר"ש דעכו"ם מטמא עכ"פ במגע למ"ל או בקבר מוכח דס"ל דכיון דעכו"ם מטמא במגע בו ה"ה דקברו מטמא במגע ול"צ קרא, וכן להרמב"ן ז"ל דלמד מאו בקבר דעכו"ם מטמא בנגיעה מוכח עכ"פ דגם קבר של עכו"ם מטמא בנגיעה. אמנם אין כן דעת הרמב"ם ז"ל דבהלכות טו"מ (פ"ט ה"ד) שכתב וז"ל העכו"ם אין להם טומאת קברות, הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור, עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה עכ"ל. וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל למד לה מהא דסוף נזיר במשנה המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו [ומפנו למקום אחר ואינו חושש שיש כאן במקום הזה שום מא אחר ומותר לו להלך בכ"מ. רש"י] שנים נוטלן ואת תפוסתן, מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד' אמות עד שמונה הרי זו שכונת קברות [וקנו מקומן ואף ע"פ שאין שם כראוי כו' והואיל וזו שכונת קברות יש לחוש שמא נעשו כאן שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן וחצר באמצע שהוא שש על שש. רש"י]. ובגמרא שם קאמר רב יהודה מצא פרט למצוי [דהא דתנן מצא ג' מתים מושכבין כדרכן דקנו מקומן ויש להן שכונת קברות פרט למצוי שאם היה יודע קודם לכן שאחד מהם נקבר לשם אין זו שכונת קברות ונוטלן ואת תפוסתן ומותר לו לפנותן למקום אחר שלא קנו מקומן. רש"י], מת פרט להרוג, מושכב פרט:

ליושב, כדרכו פרט לשראשו מונח לו בין ירכותיו וכו' וכל הני מ"ט לא אמרינן דילמא עכו"ם הוא [ואיקבר להכא ועכו"ם אינו עולה מן המנין. רש"י] וס"ל להרמב"ם ז"ל דמש"ה עכו"ם אין להם שכונת קברות, וא"צ לבדוק מהם ולהלן שמא יש שם קברים משום דעכו"ם אין מטמאים באהל וממילא הנוגע בקברן טהור, וצ"ל דס"ל דהא דקבר טמא הוא רק משום דהקבר הרי מאהיל על המת אע"ג דקרקע אינו מק"ט מ"מ גזה"כ הוא אבל כל שאם מאהיל טהור גם הקבר טהור. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל (פ"ג ה"ג) וז"ל, וכבר ביארנו כל אהלים שתכנוס להן הטומאה או שתצא מהם ודין הסככות והפרעות כו' הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין עכו"ם מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים, ומותר לכהן לכנוס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם עכ"ל. ונראה פשוט דהרמב"ם ז"ל למד לה מהא דבב"מ (דקי"ד) דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו דקאי בבית הקברות של עכו"ם כו' א"ל לאו כהן הוא מר מ"ט קאי מר בבה"ק א"ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב"י אומר קבריהן של עכו"ם אינן מטמאין שנאמר ואתן צאני כו'. הרי דהיה עומד על הקברות וע"כ דמותר לנגוע, דלא נראה לפע"ד דלמד לה מהא דאין שכונת קברות לעכו"ם די"ל דהלכתא גמירי לה כמ"ש התוס' יו"ט שם, ולפ"ז הגירסא דב"מ עיקר דגרסינן קברי עכו"ם אינן מטמאין ולא כמו דאיתא ביבמות קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל דמשמע בנגיעה מטמאין. ובהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות כתב וז"ל, ולשון התלמוד ישראל מטמאים באהל ואין העכו"ם מטמאים באהל, וסמך זה לאומרו זאת התורה אדם כו', ראה דהכא דכתב דאין עכו"ם מטמאין באהל, לא הזכיר קבר דקבר גם בנגיעה לא מטמא, והיה נראה לפע"ד אף לשיטת התוס' צ"ל כן, דהרי ס"ד דהש"ס ביבמות דגם במגע אינן מטמאין ורק רבינא הוא דמחדש דרק באהל אינן מטמאין, וע"כ דגרסינן סתם אינן מטמאין וכן הוא ברש"י פסחים (ד"ט ע"א) וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ביבמות שכתב דקברי עכו"ם אינן מטמאין את המאהיל עליהם, משמע דבגמרא לא גריס באהל. אך התוס' שבת (דט"ו ע"ב) וגיטין (ד"ח ע"ב) וע"ז (דף ל"ט ע"א) הביאו קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל, ולשיטת הרמב"ם ז"ל מתורץ קו' התוס' דלמ"ל קרא או בקבר שלפני הדיבור תפ"ל בלא"ה דעכו"ם הרי בנגיעה מטמאין, ולרמב"ם ז"ל א"ש דקבריהם אף בנגיעה אינן מטמאין ומרבה קבר לפני הדיבור. או אפשר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כפירוש הריב"א ז"ל שכתבו התוס' דקבר שלפני הדיבור היינו אחר מ"ת קודם אמירת הפרשת פרה ע"ש:

שוב ראיתי במאירי ז"ל בנזיר שם דס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל וז"ל וקבר שלפני הדיבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדיבור אלא במגע ולא באהל. ועכו"ם מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה עכ"ל. ואפשר ג"כ דרמב"ם ז"ל למד לה מהא דצריך או בקבר לקודם הדיבור ע"כ דעכו"ם אף במגע אין קבריהן מטמאין:

וראיתי במנחת חינוך כתב הנה הלשון בגמרא קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל נראה דבמגע מטמאים דקבר מטמא במגע, וא"כ קשה מהא דאליהו דעמד בבה"ק של עכו"ם ואמר שאינן מטמאים באהל מ"מ האיך עמד על הקבר כיון דמטמא במגע, אך דיחף אסור לעמוד מחמת נגיעה אבל במנעלים לאו נגיעה, וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בה"א פ"ג דמותר לדרוך על קברותיהם היינו במנעלים דוקא. אך הקשה לשיטת הסוברים כסברת הרמב"ם ז"ל דכל הבגדים הרי הם כחלל וסוברים כסברת ר"ת ז"ל דכהן מוזהר על הבגדים הנוגעים במת ועוד שהוא בחבורין יטמא הכהן ט"ז. ומזה רצה לחדש דקברי עכו"ם כיון דהם אינם מטמאים באהל קבריהם אינם מטמאים במגע, ודחה זה מתוס' נזיר (דנ"ד) ומש"ה כתב דהיו הרבה בגדים על רגליו דכלי בכלי אינו עושה כיוצא בו ע"ש. ובמחכ"ת הגדולה נעלם ממנו הרמב"ם ז"ל פ"ט מטומאת מת הנ"ל דמבואר בהדיא דקבר אינו מטמא במגע ומש"ה כתב בהלכות אבל דמותר לדרוך על קברותיהם, ולא במנעלים דוקא, והתוס' נזיר באמת חולקים וס"ל דקבריהם מטמאין במגע, ולשיטת התוס' צ"ל כמ"ש דהיו הרבה בגדים על רגליו, או י"ל שהיה מדבר שאין מק"ט כלל כגון מעורות בריות שבים וכמ"ש בכלים פי"ז, או מקש לפמ"ש התוס' שבת (ס"ו) דרק מדרבנן מק"ט, ואין מטמא באהל כמ"ש בתוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל באהלות (פי"א מ"ח) וגם דאין כהן מוזהר עליו, ולשיטת היראים (סי' שי"א) דעכו"ם כיון דאינן מטמאין באהל שוב אין כהן מוזהר על מגע ומשא שלהם דאין מוזהר רק על טומאה שמטמא באהל כמו נזיר כדאיתא