פתח האוהל קלו

כתב דמש"ה כלים הנוגעים במת אינם מטמאים במשא דכיון דילפינן מנבלה אמרינן דיו כנבלה דרק היא בעצמה מטמאה בנבלה ולא הנוגע בה ע"ש, וא"כ קשה אמאי יטמא טומאת שבעה:

אך דבב"ק (דכ"ה) איתא א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא לא דריש דיו ואע"ג דלא מיפרך ק"ו דתניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת, וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה, ואמאי אימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה, ומשני שם דמפץ בשרץ גמרינן מזב, ומפץ במת גמרינן מגז"ש משרץ, ופריך למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר דהרי ילפינן משרץ ובשרץ הוי רק טומאת ערב, ומשני אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהו פחותין משבעה, והקשו בתוס' דא"כ שוב נילף מפץ במת מק"ו מזב דאי"ל דיו כזב רק לטומאת ערב הא במת הכל טמא ט"ז, ותירצו דמשמע ליה דהקרא קאי רק אטומאה דכתיב בהדיא בקרא ואי הוי למד מפץ במת מק"ו מזב הוי אמרינן דיו אבל השתא דילפינן מת בגז"ש משרץ ככתוב בהדיא חשיב ליה אע"ג דשרץ גופא אתא בק"ו ע"ש. אמנם ברשב"א ובשיטה מקובצת כתבו בשם איכא מאן דמפרש דלמסקנא דרבא דכל טומאות המטמאות במת יהיו לטומאת שבעה שוב ילפינן מפץ במת מק"ו מזב ולא אמרינן דיו כיון דהכתוב מרבה בפירוש שכל טומאות במת יהיו לטומאת שבעה ע"ש:

הרי דפלוגתת הראשונים ז"ל היא, אם בטומאת מת לטומאת שבעה אמרינן דיו, דלשיטת התוס' רק במאי דמפרש בקרא מרבי לטומאת שבעה ולשיטת יש מפרשים לא אמרינן כלל דיו ומתרבו לטומאת שבעה. ולפ"ז א"ש דהרמב"ן ז"ל ס"ל כשיטת התוס' ומש"ה כתב דר"מ לא למד מק"ו משום דאית ליה דיו ויהיה טמא רק טומאת ערב, אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הי"מ דלרבא דיליף מקרא דכל טומאות במת יהיו טמאים שבעה לא אמרינן שוב דיו וא"ש. שוב ראיתי בחדושי הרש"ש ז"ל שם בב"ק שהביא בשם ספר ז"א שהקשה על מ"ש הרמב"ן ז"ל דר"מ לא למד מק"ו משום דאמרינן דיו והרי רבא מסיק הכא דכל טומאות במת לא יהו פחותין משבעה, והשיג עליו הרש"ש דהרי לפמ"ש התוס' רק בטומאה הכתובה בהדיא קאי קרא והקשה על ת"ק דר"מ דאיך יליף בק"ו הלא אמרינן דיו ע"ש. ויותר הו"ל להקשות דאיך פסק הרמב"ם ז"ל כת"ק כיון דקיי"ל דאמרינן דיו, ולפמ"ש א"ש הכל דהרמב"ן ז"ל ס"ל כסברת התוס' והרמב"ם כשיטת הי"מ, ולפ"ז שוב י"ל ג"כ דת"ק ור"מ פליגי בפלוגתת התוס' וי"מ אי קרא דוכבסתם בגדיכם קאי דוקא אדבר דכתיב בהדיא:

קשה לי מנ"ל להרמב"ם ז"ל דעכו"ם מטמא במשא, כיון דלמד רק ק"ו מנבלה שאינו מטמא באהל מטמא במשא מת שמטמא באהל א"ד שמטמא במשא א"כ עכו"ם דאינו מטמא באהל וליכא ק"ו שפיר י"ל דגם במשא אינו מטמא, והרי בפ"ה הי"ג כתב דבגדים אע"ג שהם כמת מ"מ אינם מטמאים באהל דכתיב אדם כ"י באהל ולא בגדים, ומשא אינו מטמא כיון דבמת גופא לא מפרש, [וכ"כ בפה"מ פ"ב מ"ג ע"ש ובמי נפתוח אכ"ז]. והרי במלחמת מדין שלא הוזכר אהל למד הרמב"ם ז"ל דעכו"ם אינם מטמאים באהל והרי גם משא לא הוזכר שם, ורק די"ל כיון דגם בישראל לא הזכיר משא בפירוש אין חידוש שלא הזכיר אצל עכו"ם, מ"מ הרי הרמב"ם ז"ל מודה לדרשה דאדם אתם וכמש"ל מהא דהסך בשמן המשחה א"כ עכו"ם שוה לבגדים ומנ"ל משא:

והנה אפשר לומר ג"כ דת"ק ור"מ בהא פליגי. דהנה קשה בהא דלמד ק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל טמאה במשא ק"י מת נימא גולל ודופק יוכיחו דמטמאים באהל ואינם מטמאים במשא כדאיתא (בפ"ב מ"ד) וראיתי שהקשה כן במנחת חינוך ריש מצוה רס"ג. ולפ"ז אפשר לומר דת"ק דר"מ ס"ל כר"א שם דגולל ודופק מטמא אף במשא ור"מ ס"ל כת"ק דר"א ומש"ה אי אפשר ללמוד מק"ו די"ל גולל ודופק יוכיחו:

או י"ל דהנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ב הט"ו) כתב דגולל ודופק הוי רק דרבנן והראב"ד ז"ל השיג עליו שהרי בחולין (דע"ב) קאמר ר"ע וכל אשר יגע ע"פ השדה לרבות גולל ודופק, ור' ישמעאל קאמר להוציא עובר במעי אשה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. הרי דלר"י הוא מה"ת ה"ה לר"ע אלא דלמר הוי מהלכתא ולמר הוי מקרא, וכתב ע"ז הכ"מ הרמב"ם ז"ל סובר כיון דלא מפורש בקרא הקרא הוי אסמכתא בעלמא ע"ש. הרי דלר"י גולל ודופק מה"ת היא דהלכתא נינהו ולר"ע מדרבנן, ולפ"ז י"ל דת"ק דעביד ק"ו למשא מנבלה ל"ק דנימא גו"ד יוכיחו די"ל דס"ל דהוי רק מדרבנן ומה"ת אינם טמאים כלל, ור"מ דלא למד מק"ו י"ל דס"ל כר"י דהלכתא נינהו א"כ י"ל גו"ד יוכיחו, והרמב"ם ז"ל דפסק דגו"ד רק מדרבנן שפיר למד מק"ו, ועי' לקמן (כ"ו ס"ד) מ"ש ג"כ דלר"מ גו"ד הלכתא נינהו:

שוב ראיתי בילקוט חקת (דף רל"ו ע"ד) הביא ספרי זוטא וז"ל, אין במשמע שיטמא המת אלא באהל ומנין אף במשא ת"ל וטמא שבעת ימים לרבות שיטמא במשא דברי ר' אלעזר בן מתיא, א"ל ר' שמעון בן פנחס אינו צריך ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל א"ד שיטמא במשא, א"ל ר"א בן מתיא מה משא נבלה עד הערב אף משא מת עד הערב [דאמרינן דיו, זית רענן], א"ל ר"ש בן פנחס אחר שהודית שהמת מטמא במשא, המת מטמא במגע ובמשא ונבלה מטמאה במו"מ, אם חלקה תורה משא נבלה ממגעה דין הוא שנחלק משא המת ממגעו [דס"ל דבכה"ג לא אמרינן דיו, ואפ"ה א"ל ר"א דאמרינן דיו, וכיוצא בזה איתא סופ"ב דב"ק. זית רענן] א"ל ר"א בן מתיא ובלבד מבלעדי נבלה אי אפשר להיות, בא וראה הרבה מטמאים יש באהל ואינן מטמאים במשא אף אתה אל תתמה על המת שאע"פ שמטמא באהל לא יטמא במשא, ת"ל וטמא שבעת ימים לרבות שמטמא במשא ע"כ. הרי דבאמת קאמר יוכיח מגולל ודופק שמטמא באהל ואינו מטמא במשא, דהא דקאמר דהרבה מטמאים יש באהל ואינן מטמאים במשא, הוא רק גולל ודופק דדברים אחרים לא מצינו שיהיו מטמאים באהל ולא במשא, חוץ מקבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ב הט"ו), ואי"צ קבר יוכיח דהרי לא שייך בו כלל משא דהרי צריך להיות רק בנוי וסתום ועי' רמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ו), ואין דנין אפשר משאי אפשר, וס"ל דגו"ד הוי מה"ת וכר"י:

והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת מטות הקשה בהא דהזהירם עתה בדיני הגעלה וטומאה ולא הזהירם במלחמת סיחון ועוג וכתב וז"ל וכן בדיני הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגומר, כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. ועל דרך הפשט הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה ש"י ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם אבל שם כולם היו שוים בדבר עכ"ל. והרדב"ז ז"ל [ח"ה סי' כ"א] כתב לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל וז"ל, עוד יש לומר דעדיין לא נאמר פרשת וכל נוגע בחלל ובזמן סיחון ועוג לא היו העכו"ם מטמאים במגע ובמשא, ואע"ג דכתיב בפרשת פרה אדם כי ימות באהל, ומשמע שלא נתמעטו העכו"ם אלא מטומאת אהל מ"מ אקרא דהכא סמיך דכתיב וכל נוגע בחלל, דהא דנקט אדם כי ימות באהל לאשמעינן דישראל מטמא אף באהל, אבל הבלתי ישראל לא הוזהרו עדיין על מגען עד פרשת מדין עכ"ל. ולפ"ז למ"ש הרדב"ז דעיקר הלמוד הוא מפרשת