פתח האוהל קלה

דקולית המת כו' דס"ל לתנא דנוגע היינו מאהיל והנה תנא דהאי מתניתין הוא ר"ע, דקתני סיפא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ור"ע הוא דקאמר לה כן (בדף קכ"ד ע"ב), ולר' יוחנן ר' ישמעאל לא ס"ל כן וכמ"ש התוס' שם ד"ה והכא, וא"כ הרי ר"ע ס"ל דנוגע היינו מאהיל, ושפיר אף דלמד גולל ודופק מקרא דע"פ השדה ס"ל דמטמא במגע ואהל דקרא באהל איירי ואפקיה בלשון מגע, ור"ש דקאמר דגולל ודופק מטמא במגע ואהל לא במשא י"ל דס"ל כר' ישמעאל דהלכתא נינהו והכי גמירי לה. אך על התוס' יבמות קשה דאיך כתבו דדרשינן לקרא אשר יגע היינו מאהיל דהרי בודאי נראה דלר"ש לא דרשינן הכי כיון דס"ל נוגע לאו היינו מאהיל. וצ"ל דהתוס' יבמות ס"ל כפירוש הראב"ד ז"ל דאשר יגע הוא מגע ממש וע"פ הוא אהל ולא כמ"ש בחולין מדאפקיה לאהל בלשון מגע וצ"ע. והנה הרמב"ן ז"ל תירץ קו' התוס' דהרי כתיב בעצם אדם, דהתם מידרש בספרי לאבר מן החי ומדין אהל מיעטיה ונגיעה דמת נתרבית בו מדכתיב ועל הנוגע בעצם דהיינו עצם כשעורה מן המת עכ"ל, וכ"כ הרשב"א ז"ל [והיינו באבר מן החי שאין עליו כזית בשר] וקשה אמאי ניידו מתירוץ התוס' דהרי בש"ס דנזיר מוקי לה באהל ועצם אדם מוקי לה לרבות רובע עצמות שמטמא באהל ודלא כספרי. ונראה דס"ל כנ"ל דע"כ לר"ש אי"ל אשר יגע הוא אהל, וי"ל ג"כ דמוקי לה כהספרי משום דסתם ספרי ר"ש הוא כדאיתא בסנהדרין (דפ"ו) [ועיין בפירוש הרא"ש ז"ל בנזיר (דנ"ג) שכתב דמקרא על פני דרשינן אהל ומתיבת השדה מרבינן גולל ודופק או להוציא עובר ועיין רמב"ן ז"ל עה"ת בקרא ע"פ השדה]:

עוד הקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרי כתיב (פסוק י"א] הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, הרי דממעט עכו"ם גם ממגע, ותירצו דההוא לאפוקי נפש בהמה איצטריך, דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה ע"כ. ולכאורה היה אפשר לומר דהנה איתא בספרי הובא בכ"מ ריש הלכות טומאת מת וז"ל, הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר הנוגע במת ללמדך שאין עונשין מה"ד ע"כ. ולפ"ז שפיר הוצרך לומר אדם שמטמא גם באהל והוא ישראל, ולכתוב בו מגע לומר שאין עונשין מה"ד, דאל"כ לא הוי ק"ו דעכו"ם רק במגע מטמא. אך דהנה בסנהדרין (דע"ד ע"א) איתא תניא רשב"י אומר העובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו, ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ"ש, ופריך וכי עונשין מה"ד, ומשני קא סבר עונשין מה"ד. ולפ"ז לרשב"י לשיטתיה דס"ל עונשין מה"ד הוצרכו הרמב"ן והרשב"א ז"ל לתרץ דמשום בהמה איצטריך ליה דלרבי שמעון אי"ל דאתא ללמד דאין עונשין מה"ד:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא למימר דמתרבו עכו"ם לנגיעה מההיא דתניא בנזיר פכ"ג (דנ"ד) או בקבר א"ר שמעון זה קבר שלפני הדיבור כלומר וגבי נגיעה תניא, וכך פירש שם רש"י ז"ל דכל קברי עכו"ם קרי קבר שלפני הדיבור כלומר של בני נח, ור' שמעון לטעמיה דאמר מעטינהו רחמנא באהל, ורבינהו גבי נוגעין דכולי קרא במטמאין במגע ולא באהל כתיב כדמפרש בגמרא התם. והא דמתרץ רבינא נהי דבאהל לא מטמו וכו', משמע דלסתמא דגמרא ס"ל דלגמרי מיעטינהו וזה צ"ע עכ"ל. הרי גרים הרמב"ן ז"ל א"ר שמעון זה קבר שלפני הדיבור, אבל רש"י גריס שם ר"ל וכן בתוס' גרסי ארשב"ל והקשו שם דלר"ש למ"ל קרא תפ"ל דבלא"ה דמטמו בנגיעה. אך להרמב"ן ז"ל אה"נ דמהכא הוא דיליף ר"ש דמטמו בנגיעה, ועכ"פ נראה מדברי הרמב"ן ז"ל דאע"ג דר"ש דריש מקרא אדם כי ימות באהל ואתם קרויין אדם מ"מ צריך ג"כ קרא דמטמא במגע אע"ג דקרא רק באהל כתיב, וא"כ אין לתמוה על הרמב"ם ז"ל דלמד לה ממלחמת מדין דשם מבואר דמטמא במגע:

או י"ל הא דלמד הרמב"ם ז"ל ממלחמת מדין. דהנה רש"י ז"ל כתב שם בקרא דכל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, בשם ספרי ר' מאיר אומר בהורג בדבר המק"ט הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו ע"כ, והרמב"ן ז"ל כתב ע"ז וז"ל, ולא נתכוונו דבריו אצלי שאם הרגו בדבר המק"ט של כלי שטף אין האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה, לפי שהכלי אב לטומאה והאדם שנטמא ממנו ראשון, ואם בכלי ברזל כבר למדנו לחרב שהוא כחלל להטמא טומאת שבעה, ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו ט"ז, טומאה בחבורין מדרבנן היא בחבורי כלים כמת כמ"ש במסכת נזירות בפרק ש"מ, ולשונם בספרי כך הוא ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המק"ט הכתוב מדבר שמטמא בהיסט או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, ת"ל כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו, ופירושה שבא ר"מ ללמד מכאן שהמת מטמא במשא, ואם הרגו במקל יד או ברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא ט"ז, ולא נתכוין בדבר המק"ט לכלי קבול, אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא, ורישא דברייתא התם מניין שמטמא בהיסט אמרת ק"ו מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת חמור לאו דין הוא שמטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרו היסטו כמגעו מקום שמגעו ט"ז היסטו ט"ז (כן צ"ל וברמב"ן שם טה"ד] מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב, ר' מאיר אומר אין צריך הרי הוא אומר כל הורג נפש כו' ומכאן יתברר פירושה לענין שאמרנו (דיליף] ת"ק משא המת מן הק"ו ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו, והביאו ר"מ מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו כדאיתא בב"ק פרק כיצד הרגל עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

ולפ"ז לר"מ דלמד טומאת משא מקרא דכל הורג נפש ושלא תאמר דאפילו בזרק בו חץ והרגו ג"כ יהיה טמא ת"ל וכל נוגע, א"כ אין ללמוד מכאן דעכו"ם אינם מטמאים באהל, דהרי י"ל דמש"ה נכתב נוגע ולא אהל כדי ללמוד מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו, וא"כ י"ל דרבנן כר"מ ס"ל, אבל הרמב"ם דבריש הלכות טו"מ ובפה"מ סופ"א דאהלות למד טומאת משא מק"ו דנבלה וכת"ק דר"מ ע"ש, ובפ"ה ה"ג כתב הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמאת שבעת ימים, אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת עכ"ל, הרי דג"כ אינו מקיש כלל הורג לנוגע ורק מסברא קאמר וכי תעלה על דעתך כו', וא"כ שפיר הו"ל למכתב גם אהל, וע"כ דעכו"ם אינם מטמאים באהל:

קשה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דת"ק דלמד משא במת מק"ו מנבלה לטומאת שבעה לית ליה דיו ור"מ דלמד לה מקרא ס"ל דיו ולא אתא מק"ו, א"כ תקשה אמאי למד הרמב"ם ז"ל משא מק"ו מנבלה והרי ס"ל דיו, ובזבים (פ"ה מ"ג) כתב התוס' יו"ט דכיון דלמידין משא במת רק ק"ו מנבלה אמרינן דיו כנבלה דוקא שיסוט ולא כזב שמטמא אף בלא היסט. וברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ז"ל רכ"ג