פתח האוהל קלד

דרבא, ויותר נראה לפע"ד לומר דתרווייהו שמעינן להו דממעט עכו"ם וממעט שיהיה דוקא שוה לכל אדם, וכן הא דכתב הרמב"ם ז"ל שם (פ"ה הי"ג) דבגדים הנוגעים במת אע"פ שהם כמת לטמא אחרים שנגעו טומאת שבעה אינן כמת לטמא במשא, שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל עכ"ל, [וזה שלא כשיטת ר"ת ז"ל בנזיר (דנ"ד ע"ב) ד"ה ת"ש, ובב"ב (ד"כ ע"א) ד"ה בחבית, ור"ש ורא"ש ז"ל באהלות (פ"א מ"ג) דס"ל דמטמא גם באהל עש"ה] הרי דלהרמב"ם ז"ל ממעט מקרא דאדם בגדים, וצריך לומר דכולהו ש"מ:

והנה הראב"ן ז"ל (בסימן שי"ז) [רמז עליו בגה"ש] כתב וז"ל ועוד שאלני הא דאמר אשר יעשה אותם האדם כו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ומרבה מיניה עכו"ם שעוסק בתורה שהוא ככה"ג, ואמר נמי בגיטין אף ע"פ שאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר בארץ ישראל, יש קנין לעכו"ם לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר והארץ נתן לבני אדם, אלמא מרבה עכו"ם מאדם ולענין אהל ממעט עכו"ם כו'. והשבתי הכא מעניני דקרא, דקרא לישראל קאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, ולא היה צריך לכתוב אדם אלא אשר יעשו אותם, דלישראל קאמר ושמרתם את חקותי ומדכתב אדם לרבות העכו"ם, וכן נמי והארץ נתן לבני אדם בישראל מיירי לעיל מיניה יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וכו' עד ברוכים אתם לה' וגומר, והיה לו לומר והארץ נתן לישראל שהרי א"י ניתנה לישראל ולא לעכו"ם, ומדכתב אדם מרבה עכו"ם, אבל הכא אדם כי ימות באהל לאו לריבויא נכתב דלא מצי קרא למיכתב אלא אדם דמשמע בין איש בין אשה שימות (כדאיתא בריש ערכין] דאשה נמי מיקריא אדם דכתיב כתפארת אדם לשבת בית, וכיון דצריך למיכתב אדם לא מרבינן ליה מיניה עכו"ם אלא ישראל דוקא הקרואים אדם קאמר, ותו מדהו"ל למיכתב וכי ימות מת באהל דהיה משמע כל מת וכתב אדם ש"מ דלא מטמא אלא הקרוין אדם במקום אחר דהיינו ישראל עכ"ל הראב"ן ז"ל, וצ"ל לדברי הראב"ן ז"ל דאי הוה כתב וכי ימות מת ג"כ הוה דרשינן ההיא דרבא למעט אברים היתרים באשה שאינם מטמאים באהל, והוה אמרינן דבעינן דבר השוה בכל מת:

ונראה לפע"ד די"ל דהא דלא פריך לרבנן מהא דכתיב גבי מלחמת מדין וכל נוגע בחלל ולא כתיב אהל, דבחולין (דקכ"ה) במשנה קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, ובגמ' פריך נוגע אין אבל מאהיל לא היכי דמי אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא, ומשני דליכא כזית בשר, ופריך ואי דאיכא כזית מוח מבפנים באהל נמי ליטמא כו' ומשני ר' יוחנן לעולם דאיכא כזית ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומאי נוגע דקתני מאהיל, וקאמר שם בגמרא מאן תנא דקרי לאהל נוגע ר' יוסי היא דתניא ר"י אומר מלא תרוד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל, בשלמא במשא ובאהל הא קא טעין ליה לכוליה והא קא מאהיל אכוליה, אלא נוגע הא לא נגע בכוליה, אלא לאו ש"מ מאי נוגע מאהיל, ופריך והא קתני נוגע והא קתני מאהיל, ומשני אביי למטה מטפח אהל נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא, ורבא אמר אפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא והיכי דמי אהל גרידא בהמשכה [דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא. דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו, רש"י], ולפ"ז י"ל דרבנן ס"ל דקרי לאהל נוגע ואפילו למעלה מטפח וא"כ שפיר במלחמת מדין כתיב נוגע דגם זה אהל, ושם נראה דלא היו מטמאים באהל המשכה רק באהל נגיעה דהא היו לוחמים ע"פ השדה, והא דקרי לאהל נוגע פשיט דלאו דוקא בלשון משנה שהרי קאמר ג"כ נפ"מ לענין דינא דלמ"ד דקרי לאהל נוגע, הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית מצטרפין כדאיתא שם בש"ס, אמנם הרמב"ם ז"ל דפסק דנוגע לאו היינו אהל, דפסק בסופ"ד שם דנגיעה ואהל אין מצטרפין וכמ"ש בים של שלמה בחולין שם, שפיר למד ממלחמת מדין מדלא כתיב רק נגיעה ע"כ דעכו"ם אינן מטמאים באהל, אבל לרבנן לק"מ:

אמנם אכתי תקשה שהרי בחולין שם (דקכ"ו) קאמר ומאן תנא דפליג עליה (דר' יוסי דקרי לאהל נוגע, רש"י] ר"ש הוא דתניא ר"ש אומר שלש טומאות כו' ע"ש, א"כ ר"ש לשיטתיה דס"ל דנוגע לאו היינו אהל אמאי יליף מהא דאתם קרוין אדם ולא הביא ממלחמת מדין דכתיב נוגע. ונראה די"ל לפמ"ש בילקוט מטות (דף רנ"ד סע"ב) בשם ספרי זוטא כל הורג נפש לרבות השדרה והגלגלת, נוגע בחלל לרבות אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי, וכל נוגע ריבה עצם כשעורה שהוא מטמא במגע ובמשא [אבל לא באהל, זית רענן], וא"כ י"ל דר"ש ס"ל כהספרי זוטא וסתם ספרי ר"ש הוא כדאיתא בסנהדרין אולי גם ספרי זוטא בכלל, דמרבה מהכא אבר מן המת כו' ועצם כשעורה שאין מטמאין באהל רק בנגיעה ואין ראיה כלל לטומאת עכו"ם, אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דמרבה אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי דוקא מקרא דאו עצם אדם, ועצם כשעורה מקרא דכל הנוגע בעצם כמ"ש בפ"ב ה"ג וה"י והוא כש"ס נזיר (דנ"ד), ועיין תוס' חולין (דקכ"ו ע"ב) ד"ה עצם, שפיר יליף דעכו"ם אין מטמאים באהל מהא דכתיב רק נוגע וא"ש, והר"ש ז"ל בריש פ"ב דאהלות הביא הספרי זוטא [הובא ג"כ בילקוט חוקת] זאת התורה אדם, אם למד אדם פרט לנבילה כבר למד, מה אני מקיים האדם, לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם את מה אני מרבה השדרה והגלגלת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ורוב עצמות מרוב הבנין ורובע מרוב המנין הרי אלו מטמאים במגע ובמשא ובאהל, וצ"ע בפרק כהן גדול עכ"ל הר"ש ז"ל, וכוונתם דשם (בדנ"ג) לא למד לה מאדם רק מעצם אדם ע"ש:

והנה התוס' ביבמות שם הקשו מהא דקאמר רבינא דנהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל ממגע ומשא לא מעטינהו, והרי כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים, והרי הכא כתיב נוגע וכתיב עצם אדם למעט עכו"ם, ותירצו דבנזיר (דנ"ג ע"ב) דרשינן על פני השדה זה המאהיל על פני המת:

ולכאורה קשה איך אפשר לומר לר"ש דוכל אשר יגע ע"פ השדה הוא מאהיל, הרי ר"ש ס"ל דנוגע לאו היינו מאהיל ואמאי לא למד ר"ש דע"כ נוגע היינו מאהיל מקרא זה. אך דהראב"ד ז"ל בהלכות טו"מ סופ"ב כתב דהא דגולל ודופק מטמא במגע ואהל ולא במשא, דר' ישמעאל דס"ל בחולין (דע"ב) דהלכתא נינהו הכי גמירי לה, ולר"ע דיליף גולל ודופק מקרא דע"פ השדה, יליף מגע מאשר יגע, אהל מע"פ השדה דמשמע מאויר ע"כ, הרי דאשר יגע הוא מגע ממש, וע"פ השדה הוא אהל ולק"מ, ושפיר הוצרך לכתוב עצם אדם למעט עכו"ם. אך קשה לי דהתוס' ז"ל בחולין (דקכ"ו ריש ע"ב) שכתבו בהא דר"ש קאמר שם דגולל ודופק מטמא במגע ובמשא ולא באהל, דלר"ע יליף אהל כיון דהאי קרא באהל איירי ומגע יליף לה משום דאפקיה בלשון נגיעה ע"כ, הרי דס"ל להתוס' דלא כראב"ד אך דהא דכתיב אשר יגע היינו מאהל ממש וא"כ קשה הרי ר"ש ס"ל דנוגע לאו היינו אהל. והנה לר"ע א"ש, דהרי ר' יוחנן דמוקי לה המשנה