פתח האוהל קלג

רבינו הגדול ז"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (דע"ז) ובפרק המפקיד (דל"ח) עכ"ל, ותמיה דמה בכך דאין ראיה מהא דרשב"ג אבל אכתי ראיה הוא מהא דב"ש וב"ה וכל התנאים הנ"ל וגם רשב"ג ס"ל מדור עכו"ם טמא וחולקים על ר"ש וכי ס"ד דהלכה כר"ש, דאפילו אם נאמר דרבי שמעון סבירא ליה דלא חלקו ב"ש ובית הלל בדבר הזה וכמו דאיתא בכמה דוכתי. והרי בעירובין (דף מ"ו ע"ב) קאמר דר' יהודה ור"ש הלכה כר"י, וכ"ש ר' יוסי ור"ש דהלכה כר' יוסי דהשתא במקום ר' יהודה ליתא במקום ר' יוסי מיבעיא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ע"ש וא"כ כ"ש הכא דר' יהודה וגם ר' יוסי פליגי דאין הלכה כר"ש, ובדברי הרמב"ן ורשב"א ז"ל משמע להדיא דניחא להו בתירוץ זה לחוד, דאח"כ כתב הרמב"ן ז"ל רק בשם יש מפרשים דמדורות עכו"ם טמאים אפילו לר"ש משום מגע דאין קוברין את נפליהן בעומק וחיישינן שמא יגע בעצם כשעורה (וכמ"ש רש"י ז"ל בפסחים ד"ט ע"א] עש"ה, וכן קשה לר"ת ז"ל אמאי הביא ראיה רק מהא דהלכה כרשב"ג במשנתנו והניח מקום להשגת הרמב"ן ז"ל ולא הביא ג"כ ראיה מב"ש וב"ה במשנה והלכה כר' יהודה ור' יוסי ועוד תנאים לגבי דר"ש וצ"ע כעת. שוב ראיתי במלאכת שלמה שכתב על הא דבית הלל אומרים כל מקום שהחולדה והחזיר ז"ל ובית הלל אומרים שלשת מלות הללו אית דלא גרסי להו עכ"ל וכ"כ בחזון נחום דבמקצת ספרים לא גרסי להו ע"ש וכן נראה לפע"ד מפסחים (ד"ט ע"א) דלא מזכיר ב"ה ע"ש, ובודאי דהתוס' והרמב"ן ז"ל ג"כ לא גרסי ובה"א ולק"מ ממשנה, אך מהתוספתא הנ"ל קשה:

ומה שנראה קצת לישב דהנה רשב"ג שם באהלות קאמר עיר עכו"ם שחרבה אין בה משום מדור עכו"ם, וכתב הרב ז"ל שהחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שקברו שם, ואין הלכה כרשב"ג וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ, ועיין ברמב"ם פי"א ובכ"מ ובמל"מ ועיין בתוס' יו"ט שם, ועמד שם במל"מ דהרי הרמב"ם ז"ל פסק שם דכל מקום שחולדה וברדלס יכולים להלך א"צ בדיקה וכב"ה במשנה, א"כ אמאי בעיר שחרבה אין הלכה כרשב"ג, ומש"ה כתב במשנה אחרונה לפרש דאיירי שאחר שחרבה העיר בא שם עכו"ם ודר שם לאחר החורבן וסבר רשב"ג דכיון דזה לא שכיח לדור במקום שאין שם אדם ובכה"ג לא גזור אף שאין שכיחים שם חיות ע"ש. אמנם אכתי צריכין להבין במאי פליגי רבנן ורשב"ג, והרי קיי"ל כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב שם דמדורות העכו"ם טמאים כארץ העמים וכתב המל"מ והתוס' יו"ט דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאע"ג דקיי"ל כרשב"י, מ"מ גזרו על מדורות העכו"ם כמו שגזרו על ארץ העמים אע"ג דעכו"ם אינו מטמא באהל ע"ש, (וצ"ל דלאו דוקא כארץ העמים דהא באה"ע שורפין והכא תולין ורק דגזרו כמו על אויר אה"ע], ובמשנה אחרונה כתב דאסור מדורות העכו"ם כדי שלא ידור עם העכו"ם וילמוד ממעשיו כמ"ש בריש פרק הדר ע"ש והוה כמו גזירה דארץ העמים:

והנה בהא דאיתא בנזיר (דנ"ה) הנכנס לאה"ע בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא וריב"י מטהר וקאמר בגמרא דפליגי אי גזרו במלתא דלא שכיחא, וכתב המל"מ (פ"ד) מהלכות מלוה ולוה [הבאתיו לעיל כ"ג ס"ט] דאע"ג דבכ"מ אמרינן דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, הכא לא הוה גזירה משום סייג וגדר שלא יגע באיסור ורק תקנה שלא יצא מא"י לח"ל ומש"ה אף בלא שכיחא גזרו לרבי, ולפ"ז י"ל דרשב"ג ס"ל דמדורות העכו"ם טמאים משום סייג וגדר שלא יאהיל או יגע בטומאה, מש"ה כל דלא שכיחא לא גזרו ועיר שחרבה לא שכיח שידור בה אדם, ורבנן סברי כהרמב"ם ז"ל דמדור העכו"ם טמא שגזרו כמו על ארץ העמים, ובאה"ע הרי יש לגזור אף במילתא דלא שכיחא ומש"ה לא פסק הרמב"ם ז"ל כרשב"ג, כיון דפסק כר"ש ע"כ הא דגזרו על מדורות עכו"ם ע"כ לא משום סייג וגדר רק תקנה כארץ העמים ותקנה הוי גם על מה דלא שכיח, ולפ"ז הביא הר"ת ז"ל ראיה דכ"מ ששנה ר"ג במשנתנו הלכה כמותו וא"כ ע"כ דלרשב"ג דלא גזור בעיר שחרבה דס"ל דמדורות עכו"ם טמאים משום סייג וגדר לטומאה וכר"ש, וע"ז דחה הרמב"ן ורשב"א ז"ל דאין הלכה כרשב"ג והוא דוקא בהא בעיר שחרבה, אבל מ"מ מודים דמדורות עכו"ם טמאים כמו דס"ל לכל התנאים ורק דהטעם הוא משום דגזרו כמו על ארץ העמים וכרמב"ם ז"ל:

הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"א הי"ב) כתב, אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא, ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל עכ"ל. אמנם בהקדמתו לסדר טהרות הביא הרמב"ם ז"ל כדברי רשב"י דאין עכו"ם מטמאים באהל דכתיב אדם כי ימות באהל, ואומר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרוין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם לטמא ע"כ [כתב שם במי נפתוח אכ"ו דהרמב"ם ז"ל הוסיף תיבת לטמא מה שלא נזכר בש"ס יבמות וב"מ (קי"ד) כדי לתרץ קו' התוס' דהרי הרבה פעמים מצינו דעכו"ם קרויין אדם, וע"כ רק לענין טומאה שהרי אינם מיטמאים ג"כ בטמא מת וזיבה] וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות כלי המקדש (פ"א ה"ו) דהסך בשמן המשחה על עכו"ם ומת פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך והוא מטעם דאתם קרוין אדם ואין העכו"ם קרוין אדם וכמו דאיתא בכריתות (ד"ו ע"ב) ע"ש ובתוס' יבמות שם:

וכתב במי נפתוח אכ"ה דמש"ה הביא הרמב"ם ז"ל מהא דמלחמת מדין, דרבינו התנצל עצמו מה שפסק כרשב"י דהוה יחיד לגבי רבנן דפליגי עליה, ולישב זה רמז דפשטיה דקרא מסייע לרשב"י במה שלא הזכירה התורה אהל במלחמת מדין ע"ש, וקשה דאכתי היה לו להביא גם עיקר דרשת רשב"י מהא דאדם אתם, גם קשה אמאי רשב"י לא יליף ממלחמת מדין, ועוד שהרי ביבמות שם פריך לרשב"י מהא דכל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (במדין כתיב ומדבעי טומאת שבעה אלמא מיטמו, רש"י] ומשני דילמא איקטיל חד מישראל, ורבנן לא נפקד ממנו איש, ורשב"י לא נפקד ממנו איש לעבירה, רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא [וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם הלכך אף ע"ג דלא מיקרו אדם מטמו במגע ובמשא, רש"י] ולרמב"ם ז"ל אמאי לא מקשי הש"ס לרבנן אמאי לא כתיב אהל, ומה שכתב רש"י ז"ל דכתיב נוגע בעצם ולא כתיב אדם, לא תקשה לרבנן, דדרשינן בנזיר (דנ"ד) לעצם כשעורה שאין ניכר בו צורת אדם דמטמא במגע ומשא ולא באהל וקרא קמא דכתיב או בעצם אדם אתא לרובע עצמות שניכר בו צורת אדם שמטמא באהל דקרא קמא באהל איירי כדאיתא התם בש"ס:

והנה בבכורות (דמ"ה ע"א) קאמר רבא דאברים היתרים באשה מבאיש אינן מטמאין באהל שנאמר אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם, והכי פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ז). וקשה לכאורה מנ"ל לרבא דבעינן שיהיה דבר השוה לכל אדם דילמא הקרא דאדם אתא למעט עכו"ם, ואי נאמר דרבא ס"ל דלית הלכתא כרשב"י, א"כ תקשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כרשב"י ולא כרבא. ודוחק לומר דמש"ה באמת למד הרמב"ם ז"ל ממלחמת מדין דלא הזכיר אהל ולא למד מקרא דאדם דבעינן להא שיהיה שוה לכל אדם, ורשב"י לא ס"ל להא