פתח האוהל קכח

אינו מק"ט מדרס, והפוסקים דס"ל דמק"ט מדרס ס"ל דקו' הש"ס הוא ע"כ ממזבח הזהב וזה דוחק:

ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה דאיתא בב"ק (דס"ו ע"ב) משכבו ולא הגזול, וכתב רש"י ז"ל דגזה"כ הוא דמשכב הגזול אינו מטמא טומאת מדרס והתוס' הקשו מהא דגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' הכל טמא הרי דמטמא משכב ומושב שאינו שלו, ותירצו דרק מדרבנן מטמא אף משכב שאינו שלו ע"ש. וא"כ מזבח דשל גבוה הוא לא שייך ביה טומאת מדרס כלל מה"ת דשום כהן לא יוכל לטמאו במדרס שאינו שלו, והכא אקרא קאי. אך דהרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ד מהלכות כלים ה"ז אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו כו' והקשה המשנה למלך דהרי בודאי משמע מדברי הרמב"ם דגם מדרבנן טהור וקשה להרמב"ם קו' התוס' ועוד מהרבה מקומות בש"ס דמוכח שמטמא משכב שאינו שלו, וכתב דרק משכב הגזול מיעטיה קרא אבל שאינו שלו מטמא מדרס שאין אדם מקפיד על דריסת חבירו וחשובים כשלו לענין דריסה וההיא דגנבים שהביאו התוס' איירי שלא גנבו המשכבות ומש"ה מטמאים אותם [ולפע"ד דאדרבה מש"ה הביאו התוס' מהא דגנבים דבודאי מקפיד כנגדם וראיתי שכ"כ במרה"מ] עש"ה, והסכימה דעתו הגדולה לדעת הקדמונים ז"ל, שכ"כ בתוס' רי"ד שם דמש"ה ממעט משכב דחבריה משום דאומרים לו לשוכב עמוד ונעשה מלאכתנו כיון דאינו שלו והקשה מכמה מקומות דמטמא משכב שאינו שלו וכתב דרק גזה"כ הוא גזול דוקא ולא שאינו שלו וכמו בסוכה גזולה ע"ש. וכ"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ שם משכבו ולא הגזול משום דב"ד אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו שיוציאו הגזילה מידו ע"ש בשם י"מ. וא"כ הכא דכהן מחויב לעמוד על המזבח לא שייך ביה לומר עמוד ונעשה מלאכתנו ושפיר מטמא מדרס, ועוד דתקשה להתוס' דס"ל דמטמא משכב הגזול:

אך נראה לפמ"ש התוס' במנחות (דל"א ע"א) בשם הר"ח ז"ל דמש"ה אלוקטמין מקינ"ש גדולות שהולכין עליהן הליצנים לחידוש אינם טמאים מדרס כיון דאינן עשויין להנאת מדרס, וכן סולם דממעט ליה בספרא דאינו מטמא טומאת מדרס משום דאינו עשוי להנאת מדרס אלא לירד בו ולעלות עש"ה. ולפ"ז מה שהכהן עומד ע"ג המזבח ומקריב לא הוי הנאת מדרס דהא מצות לאו ליהנות נתנו, ואפילו למ"ד דליהנות נתנו, נעשה רק להקריב ולא להנאת עמידה וא"ש:

והנה צ"ל ג"כ דאף דס"ל לב"ש דשידה נמדדת מבפנים וא"כ מזבחות שלא היה להם פנים אפשר דלב"ש מק"ט ולא הוי כלי הבאה במדה, ובפרט לפמ"ש דס"ל דרק בפנים המשא שבתוכו מכביד על האבנים ואם יטלטלו מלא ישבר, וא"כ לא שייך זה אצל מזבחות, ואפשר ר"א ס"ל כב"ש ומאי פריך, וע"כ דכל שמחזיק מ"ס אף שאין לו פנים יצא מתורת כלי. אך יותר נראה דבאמת דרבנן דמקשי לר"א מאי דעתך משום ציפוי הציפוי בטל ובלא"ה אין מק"ט, הוא רק רבנן לשיטתייהו, אבל ר"א ס"ל כב"ש דבאמת כיון שאין לו פנים אף שמחזיק מ"ס מק"ט דלא שייך בו לומר שמא ישבר ועי' בתוס' ד"ה אב"א, ולפירוש הר"י קורקוס ז"ל בכ"מ פ"ד דכלים, הובא בתוס' יו"ט כאן דלא כרש"י ז"ל, ודרבנן לא מקשי לר"א כלל עש"ה, א"ש טפי, ועי' בירושלמי סוף חגיגה שם מה דמקשו דהו"ל עשוי לנחת וצ"ע הפירוש שם:

ובהיותי בזה ראיתי בהא שהקשה הר"ר אלחנן ז"ל דאמאי הוי השלחן עשוי לנחת הרי היה עשוי להתטלטל במקדש, ותירץ דבבית עולמים היה עשוי לנוח, והתוס' תירצו משום דעשוי לטלטל עם שאר כלים אין זה עשוי לטלטל, והתוס' במנחות (דצ"ו ע"ב) ד"ה כלי תירצו דמה שמסלקין אותו בסילוק מסעות אין זה טלטול כיון דמקומו קבוע ע"כ:

והנה בהא שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג דכלי המחזיק מ"ס שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן מק"ט השיג ע"ז הראב"ד ז"ל וכתב דדוקא ספינת הירדן דאין דרכה להורידה למים אלא טעונה אבל שאר כלים אע"פ שפעמים מתטלטלין במלואן כיון שאין דרכן בכך אינן טמאין ולהכי אמרו שאין עשויין להטלטל אלא במלואן אבל פעמים כן ופעמים כן טהורין ואין הולכין אחר חזקה ע"ש. ונראה דהתוס' מנחות ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל אע"ג דלפעמים מתטלטל אינו מק"ט כיון שאינו עשוי רק לכך והתוס' דחגיגה ס"ל כרמב"ם ז"ל:

ולכאורה היה נראה דהתוס' פליגי בפלוגתא דירושלמי בשבת סו"פ כלל גדול דפריך והלא בנין בהמ"ק לשעה היתה (הרי דחייב בשבת אף על בנין שאינו קבוע] וקאמר ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהוא לעולם, ור' יוסי בר' בון קאמר מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה דמי, הדא אמרה בנין לשעה בנין, ובעירובין (דנ"ה ע"ב) קאמר רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי וכתב רש"י ז"ל חשובה היא חנייתן להיות נידונית קבע. ובשבת (דל"א) קאמר כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי, ולפ"ז יש לומר דהתוס' במנחות הוא כסברת ר' יוסי דכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהיא לעולם והו"ל כ"ע העשוי לנחת, והתוס' דחגיגה דניידו מזה היא כסברת ר"י בר בון דהו"ל רק בנין לשעה והוצרכו לומר או משום דעשוי לנחת בבית עולמים או משום דעשוי לטלטל עם שאר כלים, ויש לחלק:

עוד היה נראה לפע"ד לולי דבריהם ז"ל דזה פלוגתא דתנאי במשנה דכלים פי"ב הנ"ל, ארון של גרוסות ר' צדוק מטמא, וחכמים מטהרין, וכתבו הרב והר"ש ז"ל דחכמים ס"ל דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת ור' צדוק ס"ל פעמים מטלטלין אותו לתקנו ע"ש, ובפ"ג מעדיות כתב הרב ז"ל דר"צ קסבר פעמים מתקנים אותו לטלטלו, וכתב שם בתוס' חדשים טעות הוא וצ"ל פעמים מטלטלין אותו לתקנו וכמ"ש הרב בכלים. ובמי נפתוח (פל"ה) הביא בשם משנת חכמים שהקשה על הרב ז"ל דמה יועיל זה דלפעמים מטלטלין אותו לתקנו והרי אנן בעינן שיהיה מיטלטל מלא וריקן דוקא א"כ אף שמטלטלין אותו לתקנו אינו בהכרח שיטלטלו אותו מלא דוקא רק ריקן וא"כ אינו עשוי לטלטל מלא, ומש"ה כתב דצ"ל דלפעמים מתקנים אותו כדי לטלטלו וכמ"ש הרב ז"ל בפ"ג דעדיות. וכן צ"ל גם בכלים. והרב המי נפתוח השיג עליו דמה טעם בזה דלפעמים מתקנים אותו כדי לטלטלו דאטו הדבר צריך תיקון לטלטל, הרי עיקר הענין הוא אם יש בו צורך לטלטלו או לא, ומש"ה הסכים לגירסת הרב והר"ש אשר במסכת כלים. אך מה שהקשה דמה בכך דלפעמים מטלטלין כדי לתקנו הרי מטלטל רק ריקן כתב דרק בכלי המחזיק מ"ס בעינן שיהיה מתטלטל מלא וריקן דוקא אבל כ"ע העשוי לנחת פחות ממ"ס כל שמטלטל הן מלא הן ריקן לחוד שוב לא הוי לנחת ומק"ט ומש"ה רש"י ז"ל במגילה (כ"ו) כתב אף כל המיטלטל ולא כתב מלא משום דאיירי שאינו מחזיק מ"ס ולפ"ז מתני' דארון של גרוסות איירי דוקא שאינו מחזיק מ"ס] ועכ"פ חזינן דבהא פליגי לפירוש הרב והר"ש ז"ל דר' צדוק ס"ל כיון דלפעמים מטלטלין אותו כדי לתקנו לא הוי כלי העשוי לנחת, וזה כשיטת התוס' חגיגה דכיון דלפעמים מתטלטל השלחן בעת המסעות לח הוי עשוי לנחת, ורבנן ס"ל דמ"מ כיון דתמיד מקומו קבוע אף שלפעמים מטלטלין אותו הוי עשוי לנחת, וזה כשיטת התוס'