פתח האוהל קכז

ומצינו הרבה כיוצא בזה בש"ס ע"ש] ר"ש שזורי אומר אם היו רגלים גבוהות טפח אין ביניהן נמדד [טפח מקום חשוב הוא, רש"י] ואם לאו ביניהן נמדד [וכתב במשנה אחרונה הטעם משום דכל פחות מטפח כלבוד דמי בטומאה דאמרינן ביה לבוד להקל וכמ"ש הרב בפ"ד מ"ב דאהלות ע"כ]:

ולפי הנ"ל י"ל דבהא פליגי דב"ש ס"ל כסברת רש"י ז"ל דכ"ע המחזיק מ"ס אינו מק"ט דאינו מיטלטל מלא משום דשמא ישבר וממילא זה דוקא אם המשא והכובד שבפנים מכבידים על הדפנות של עץ ואין בכחם להחזיק משא כזוו עי"ז ישבר, אבל אם הדפנות עבים וחזקים והחלל בפנים קטן מהכיל עי"ז לא ישבר הכלי אם יטלטלו אותו, ומש"ה לב"ש שידה נמדדת מבפנים דרק הפנים גורם לשבירת הכלי, אבל ב"ה ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר הוא מה שעשה לנחת וכלי המחזיק מ"ס מחמת גודל כובד הכלי אין דרך לטלטלו ומסתמא עשוי הוא לנחת, ומש"ה אף עובי הדפנות נמדדים עמה דהא גם הם מכבידים על הנושאן ומש"ה ס"ל נמדדת מבחוץ, אבל מודים דעובי הרגלים ועובי הלבזבזין אינו נמדד אע"ג דגם הם מכבידים דמ"מ דכיון דלא שייכי לגוף בנין השידה והו"ל כגוף אחר שחיברו להשידה דאע"ג דמכביד אינו נמדד עמו וכמ"ש כן בתפארת ישראל שם, ור' יוסי ס"ל שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד דס"ל דחשובין כדפנות ובכלל הכלי הם וכיון דמכבידין להכלי מצטרפין שע"י עשוי לנחת, אבל מודים שביניהן אינו נמדד, אף ע"ג שאין הרגלים גבוהות טפח, ולא אמרינן לבוד להקל דכיון דכל עיקר הטעם הוא משום דע"י כובד הכלי עשוי לנחת א"כ לא שייך הכא לבוד, דהרי ע"י ההלכה דלבוד לא יכבד הכלי יותר [וכעין שכתב בברכי יוסף (סימן תכ"ו) דאי"ל משום לבוד שלא יקדש הלבנה ע"י סריגות שבחלונות פחות משלשה] אבל ר"ש שזורי ס"ל דאם אין רגליהם גבוהות טפח ביניהם נמדד דאמרינן לבוד להקל דס"ל כסברת הרא"ה ז"ל דכלי המחזיק מ"ס אינו מקבל שום טומאה בעולם משום דיצא מתורת וצורת כלי בשיעור זה, וע"כ דשיעורין הלכה למשה דבשיעור זה יצא מתורת כלי וכיון דהלכה דאמרינן לבוד אמרינן דזה משלים שיצא מתורת וצורת כלי, אבל לא ס"ל לר"ש שזורי הסברא דמשום כובד הכלי עשוי לנחת, או אפשר דר' יוסי ור"ש שזורי פליגי בזה אי אמרינן בטומאה לבוד להקל דפלוגתת הפוסקים הוא. אך אדמו"ר הגאון ז"ל בנפש חיה חיו"ד (סימן צ"ז) כתב דר' יוסי פ"י דאהלות ס"ל דאמרינן לבוד להקל אמנם בכ"ג (סימן י"א) כתבתי מה שיש לדון בזה:

ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, דבזה אפשר לפרש משנה דכלים (פי"ב מ"ד) הנ"ל. דתנן ארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין, וכתב הר"ש ז"ל דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכמו דאמר במגילה דכ"ע העשוי לנחת אינו מק"ט ור' צדוק מטמא משום דלפעמים מטלטלין אותו לתקנו ע"כ. וכתב המי נפתוח דמש"ה הביא הר"ש ז"ל מש"ס דמגילה משום דהכא איירי אף שאין בו מ"ס ורק שעשוי לנחת ומש"ה הוצרך להביא מהתם דג"כ איירי שאינו מחזיק מ"ס ואינו אסור לטלטלו [ולפמ"ש אח"כ המ"נ צ"ל דאיירי דוקא שאינו מחזיק מ"ס] עש"ה. וזה נראה לפע"ד דהיה ידוע בימי המשנה דארון של גרוסות אינו מחזיק מ"ס ואין דומה לארון של קמח דהיה גדול יותר, וכמ"ש מהר"ם ז"ל בפ"ח דאהלות בהא דקתני רחיים של אדם דסתם רחיים של אדם לא היה מחזיק מ"ס. ולפ"ז א"ש דחכמים מטהרין דס"ל דכ"ע העשוי לנחת אין מק"ט וס"ל כב"ה דשידה נמדדת מבחוץ דהכל תלוי בכובד הכלי אם עי"ז עשוי לנחת וכיון שארון של גרוסות עשוי לנחת אע"פ שאינו מחזיק מ"ס טהורה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. אמנם לב"ש דס"ל נמדדת מבפנים וס"ל דעיקר הטעם משום דאם מחזיק משא ע"י המשא דפנים ישבר אם יטלטלו אותו כמ"ש רש"י ז"ל, וממילא זה רק כיון דחסרון בגוף הכלי אבל כלי העשוי לנחת שאינו מחזיק מ"ס טהור וכשיטת הראב"ד ז"ל שאין חסרון בהכלי, ומש"ה ר' צדוק מטמא דר' צדוק הוא מתלמידי ב"ש כדאיתא ביבמות (דט"ו ע"ב) דקאמר ר"א בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל יוחנן החורני היה אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת באתי והודעתי את אבא כו' א"ל לך אמור לו חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים כו', אע"פ שתלמיד של ב"ש היה [ר' צדוק] מ"מ כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה ע"כ ומש"ה ס"ל כב"ש דכ"ע העשוי לנחת טהור אם אינו מחזיק מ"ס ומש"ה מטהר ארון של גרוסות, ור' צדוק לשיטתיה:

והנה בסוף חגיגה במשנה כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר"א, וחכ"א מפני שהן מצופין ע"כ, ובגמרא איתא דר"א יליף דהמזבחות הם כקרקע, מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי [הכתוב קראו אדמה למזבח שמעלין עליו העולות והשלמים והיינו מזבח הנחשת. רש"י], מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקוש מזבחות זה לזה ע"כ, וקאמר עוד וחכמים אומרים מפני שהן מצופין, אדרבה כיון דמצופין נינהו מיטמו [דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת. רש"י], אימא וחכמים מטמאים מפני שהן מצופין, ואב"א רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך [דילפת טעמא מדקרינהו רחמנא אדמה, הא לא"ה טמאין אע"ג דעשויין לנחת. רש"י] משום דמצופין ובעי למימר שהציפוי מבטלן והו"ל ככלי מתכות. רש"י] מיבטל בטל ציפויין גבייהו [דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה. רש"י] ע"כ סוגית הגמרא:

וקשה לאידך לישנא דפריך לר"א מאי דעתך דילפת מדקרינהו רחמנא אדמה תפ"ל דהו"ל כ"ע העשוי לנחת דהציפוי בטל, והרי ר"א מתלמידי ב"ש הוא וב"ש לית להו כ"ע העשוי לנחת, והרי מזבח הזהב היא אמה על אמה ברום שתי אמות וארבעים סאה הוא אמה על אמה ברום שלש וס"ל לב"ש דמק"ט והוצרך ר"א ע"כ ללמד משום דמזבח הנחשת איקרי אדמה ומזבח הזהב איתקש למזבח הנחשת. ובלא"ה לפמ"ש דב"ש לא ס"ל כ"ע העשוי לנחת טהור, קשה לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דכל כ"ע העשוי לנחת אם הוא פחות ממ"ס מק"ט ושאני שלחן דאסור לטלטלו דכתיב ביה תמיד א"כ קשה מאי פריך לר"א הרי במזבח לא כתיב ביה תמיד ושפיר לולי הקרא היה מק"ט. אך דהיה אפשר לומר דרבנן מקשו רק על מזבח הנחשת דהיה מחזיק הע"ה ברום שלש, והרי ר"א קאמר דמזבח הזהב ומזבח הנחשת טעונין טבילה מפני שהן כקרקע, וע"ז פריך דמזבח הנחשת תפ"ל דהו"ל כ"ע העשוי לנחת כיון דהצפוי בטל, ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש דקו' הש"ס הוא רק דשלחן אסור לטלטלו ונעשה כמחובר לקרקע. אך לפ"ז דע"כ פריך רק על מזבח הנחשת א"כ תקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דכ"ע הבאה במדה מטמא מדרס וכמ"ש בסימן הקודם וא"כ הרי מזבח הנחשת דכהן עומד עליו ומקריב וכמ"ש בזבחים (דנ"ט) [וזב מטמא בעמידה וכמ"ש בסופ"ב דזבים, ובכלים (פכ"ג מ"ב) דטפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון וסנדל של זב מטמא מדרס כמ"ש בפכ"ו מ"ד הובא בשבת (דקי"ב) וכן בשבת (דס"ו) ע"ש ועי' בביצה (דכ"ג ע"ב) בתוס' גבי עגלה של קטן ובט"ז יו"ד (קצ"ט) גבי נסרים של מקוה שעומדים עליהם דראויין למדרס] הרי ראוי למדרס ומק"ט ומש"ה ע"כ הוצרך ללמוד מקרא דאיקרי אדמה, והיה צ"ל דע"כ הראב"ד ז"ל ס"ל כשיטת הפוסקים דכלי הבאה במדה .