פתח האוהל קכו

דתיבה שעשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר, הרי אף שעדיין לא נטמא ורק שהיה ראוי לקבלת טומאה אינו יוצאת מידי הראוי לקבלת טומאה עד שיקבענה במסמר דוקא:

ובכלים (פי"ד מ"ג) איתא מגירה שעשה שיניה בתוך החור טמאה, עשאן מלמטן למעלה טהורה מגירה, המסר שנוסרין בה הלוחות שנטמאת, ועשה שיניה בתוך החור של דלת לא יצאה מידי טומאה והרי היא טמאה כמו שהיתה עד שיקבענה בדלת במסמר והכי מפורש בתוספתא, עשאה מלמטה למעלה שהפכה ונתנה הפוכה בחור הדלת טהורה אע"פ שלא קבעה במסמר, הרב] וכתב שם הר"ש ז"ל בשם התוספתא מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה טהור, היתה טמאה ועשה לחור הדלת טמאה עד שיקבענה במסמר ע"כ, והיא ממש כתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין, אך במי נפתוח בפירושו שם כתב על התוספתא דמזה ראיה למה שכתב המגיני שלמה בשבת (דנ"ד) כי השינוי הקטן הוה שינוי להבריח דין קבלת טומאה מהכלי אבל אינו פועל להבריח את הטומאה הגמורה אשר כבר היתה על הכלי, ולזה מה שתיקן ועשה שינוי המגירה לחורי הדלת (בלי קביעת מסמרים) שהוא שינוי קטן לא גרם רק לטהר מדין קבלת טומאה אבל לא להבריח מידי קבלת טומאה אשר כבר חלה עליו עד שיקבענה במסמר. ורמז שם לתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין הנ"ל ותירץ שם דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכות כלים (פי"א ה"ז) פסק כתוספתא זו מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה אינה מקבלת טומאה, ואם משנטמאת עשאה לחור הדלת ה"ז בטומאתה, ובפ"י ה"י כתב דטבעת אדם דחשב לבהמה עדיין מקבלת טומאה כמו שהיתה וזה כשיטת תוס' שבת הנ"ל, וע"כ דמגירה שאני דעשה עכ"פ שינוי קטן שקבעה ותקעה בחור הדלת, אבל בנוי אדם הבא לנוי בהמה שלא עשה אף שינוי קטן מש"ה אף שעדיין לא נטמא אין יוצא מידי הראוי לקבלת טומאה, והקשה שם מהא דזוג של בהמה שעשאוהו לדלת עש"ה דברים עמוקים:

הרי מבואר דעת הרמב"ם ז"ל כתוס' דבאים מנוי אדם לבהמה אף שעדיין לא נטמא אכתי ראוי לקבלת טומאה, ומבואר בתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין כו' ומגירה שעשה שיניה לחור הדלת דאע"פ שנטמאו אם קבעו במסמר טהורים:

ולפ"ז יש לתרץ קו' התוס' על הר"ר אלחנן ז"ל שהקשו דמה בכך דבבית עולמים היה השלחן עשוי לנחת מ"מ כיון דבמדבר היה עשוי להתטלטל והיה ראוי לקבלת טומאה אינו יוצא מידי קבלת טומאה לפי סברת דיחוד לחוד לא מהני. דשפיר י"ל דהכא שאני דכיון דהשלחן אסור לטלטלו דכתיב ביה תמיד שוב זה בעצמו הו"ל כקבעו במסמר, וכעין שכתב רש"י ז"ל בשבת (דמ"ב ע"ב) גבי הא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן דקסבר דאסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהיה אסור לטלטלו עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דזה שאסור לטלטלו הו"ל כאלו קבעו בטיט ומחברו, ואף דשם הוה רק דרבנן מ"מ י"ל דרק לענין מלאכה בשבת הוה דרבנן דמלאכה כזו לא אסרה תורה דלא הוה במלאכת המשכן ועוד מה שאסור לטלטל הכלי הו"ל דרבנן משום מוקצה, ובעירובין (דע"ח) איתא דדבר שאינו ניטל בשבת קבעו לסולם, וחשיב ליה כפתח ע"ש, ולפ"ז שפיר פריך ותפ"ל דהו"ל כלי העשוי לנחת דאף ע"ג דהיה מתטלטל במשכן מ"מ כיון דבבית עולמים היה אסור לטלטלו הו"ל כחיברו בטיט וקבעו במסמר שאינו מקבל טומאה ויוצא מידי מה שהיה ראוי לקבלת טומאה מקודם:

ולפ"ז מתורץ קו' המי נפתוח הנ"ל דמקודם לא היה יכול להקשות על המשנה ותפ"ל דהוה כ"ע העשוי לנחת דהיה י"ל כקו' הר"ר אלחנן ז"ל דהא היה מתטלטל במשכן ואי"ל כתירוצו דבבית עולמים היה עשוי לנחת דאכתי לא יצא מידי הראוי לקבלת טומאה לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כהתוס', אך אחר דקאמר תנא הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה ואסיק דשלחן כתיב ביה תמיד א"כ כיון דאסור לטלטלו הו"ל כ"ע העשוי לנחת שקבעו במסמר ומוציא מידי הראוי לקבלת טומאה שהיה מקודם וא"ש שיטת הרמב"ם ז"ל:

הכלל היוצא לנו דרש"י והרמב"ם והר"ש והריטב"א ז"ל ס"ל דכלי עץ העשוי לנחת אף שאינו מחזיק מ"ס ואף שאינו אסור לטלטלו אינו מקבל טומאה. אך החילוק ביניהם ז"ל, דרש"י ז"ל ס"ל דתרי למודים נפקי מהקישא דומיא דשק א' כלי העשוי לנחת שאינו מיטלטל לא מלא ולא ריקן, והב' כלי המחזיק מ"ס שאע"ג שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא, וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל, אבל להרמב"ם ז"ל הכל אחד רק מטעם כלי העשוי לנחת והשיעור מ"ס לא מעלה ולא מוריד, רק לענין סתם כלי דלא ידעינן אם עשוי לנחת או לטלטל, וכיון שמחזיק מ"ס אמרינן בודאי לנחת עשוי. [ולפ"ז נראה דלא כמ"ש בסימן הקודם דהרמב"ם ז"ל ס"ל כמ"ש הרא"ה ז"ל דכלי הבאה במדה אינו מק"ט משום דיצא מתורת וצורת כלי מחמת גדלו, דהרי להרמב"ם ז"ל הא דאינו מקבל טומאה לא מפאת שהוא גדול יותר מדאי אך מטעם שהוא עשוי לנחת והשיעור מ"ס הוא רק סימן שהוא עשוי לנחת, והיה נראה כמ"ש התוס' יו"ט פכ"ד והמל"מ פ"ג דלהרמב"ם ז"ל מקבל טומאת מדרס, והא דכתב בפי"ב מטומאת מת דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים וחוצצים בפני הטומאה ואינם בכלל כלים וכמ"ש התוס' יו"ט רפ"ו דאהלות צ"ל דלענין חציצה שאני, או כמ"ש המי נפתוח דהא דאימעוט פשוטי כלי עץ הוא רק מטעם דאינו משמש אדם ומשמשיו וכל שראוי למדרס הרי ראוי לתשמיש משא"כ במחזיק מ"ס דאינו מק"ט מטעם שהוא כקרקע לא מק"ט מדרס וכמש"ל] והראב"ד ז"ל ס"ל דכ"ע העשוי לנחת מק"ט ורק באם אסור לטלטלו אינו מק"ט, ט, ולפמ"ש לעיל דנראה דס"ל להראב"ד כרש"י ז"ל דמחזיק מ"ס אינו מק"ט דאם יטלטלנו מלא ישבר וזה חסרון בהכלי שאינו ראוי לטלטלו מלא, וכן בכ"ע העשוי לנחת שאסור לטלטלו כגון שלחן של מקדש לס"ד הו"ל ג"כ חסרון בכלי שאינו ראוי לטלטלו, אבל כלי שאינו מחזיק מ"ס ואין בו שום חפרון משאר כלים ורק שבעליה עשאו ויחדו שיהיה לנחת זה מקבל טומאה:

ולולי דברי רבותינו הראשונים כמלאכים היה נראה לפע"ד לומר דפליגי בזה תנאי. דהנה במשנה דכלים (ריש פי"ח) הובא במנחות (דל"א) איתא, השידה ב"ש אומרים נמדדת מבפנים דאמרינן התם כוורת הקש וכוורת הקנים כו' שמחזיקין מ"ס בלח שהן כוריים ביבש יצאו מתורת כלי ואין מק"ט, השידה נמדדת מבפנים אם מחזיק חללה כוריים טהורה, רש"י] וב"ה אומרים מבחוץ עובי הנסרים נמדד עמה דרואין אלו היה חלל מבפנים היה משלים לכוריים, רש"י] ומודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד [עובי הרגלים. הרגלים עבים יותר מן הנסרים, לבזבז, מסגרת סביב לפיהם, רש"י] רבי יוסי אומר מודין שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד, וביניהן אין נמדד [אותו אויר שבין הרגלים מתחת אין נמדד דל"א רואין כאלו שולים יורדין עד סוף הרגלים, רש"י], וכתב בחדושי הרש"ש דמודים דקאמר ר"י היינו דב"ש מודים דביניהן אין נמדד ואסיפא קאי, אבל פשיטא דלב"ש אין עובי הרגלים והלבזבזין נמדד כיון שאין הדפנות נמדד,