פתח האוהל קכה

עץ העשוי לנחת היא כההיא דמגילה ר"פ בני העיר עכ"ל, וכתב המי נפתוח דלכאורה הוראתו באצבעתיה כי ההיא דמגילה אך למותר הוא וכי עד השתא לא ידענא דכ"ע העשוי לנחת לא מק"ט, ורק דס"ל לר"ש ז"ל דהא דקתני ארון של גרוסות סתמא קתני ואיירי אף שאין בו מ"ס, וא"כ אין ראיה משאר מקומות דאיירי שיש בו מ"ס ומסוף חגיגה אין ראיה די"ל כהראב"ד ז"ל דשאני שלחן דאסור לטלטלו ומש"ה הביא הר"ש ז"ל הנ"ל דתיבה של בהכ"נ אין איסור בטלטולו ואינו מחזיק מ"ס ועכ"ז קרוי עשוי לנחת וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל, אמנם להראב"ד ז"ל ל"ק דהוא לשיטתו פירש פירוש אחר בהך דארון של גרוסות דפליגי רק אי חשוב כלי וכמ"ש בעדיות (פ"ג) הובא בתוס' יו"ט שם עכ"ד:

ואנכי מצאתי ת"ל ראיה כזו ועוד יותר מבוארת בר"ש ז"ל סופ"ו דאהלות הביא התוספתא תיבה שעשאה פרדסקין [עמודים חלולים או תיבות קטנות] אף ע"פ שמשתמש בה טהורה, היתה טמאה ועשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל אע"פ שמשתמש בה טהורה, פירוש טהורה התיבה דכלי עץ העשוי לנחת הוא ולא מק"ט כדאמרינן בריש פרק בתרא דמגילה עכ"ל, הרי גם הכא ציין הר"ש ז"ל לההיא דמגילה, והיינו דהכא ע"כ איירי שאין התיבה מחזקת מ"ס דאל"כ היתה טהורה אף קודם שעשאה פרדסקין וגם איך קאמר בסיפא היתה טמאה ועשאה פרדסקין דאם התיבה מחזקת מ"ס איך היתה טמאה וע"כ באינה מחזקת איירי ורק שע"י שעשאה פרדסקין נעשית לנוח שאין דרך לטלטלה בתשמיש כזה ומש"ה הוצרך להביא ממגילה דשם איירי שאינה מחזקת מ"ס וכמ"ש הריטב"א ז"ל, ולא הביא מסוף חגיגה די"ל שלחן שאני דאסור לטלטלו וכמ"ש המי נפתוח. ועכ"פ מתוספתא זו ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל שאף שאינו אסור לטלטלו הו"ל כלי העשוי לנחת ואינו מק"ט:

והראב"ד ז"ל בהלכות טומאת מת (פכ"ה ה"ד) כתב בהא שכתב הרמב"ם ז"ל חור גדול שבעובי הכתלים שדרך בני אדם לעשותו לתשמיש והוא הנקרא פרדסיק שהיתה טומאה מונחת בתוכו ויש עליו דלתות סגורות הבית טהור ע"כ וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א מצאתי נוסחא וכתוב בה תיבה שעשאה פרדסקין טמאה עד שיקבע אותה במסמר, ולפי זו הנוסחא אין זה הפירוש מתקבל, אבל נראה שזו התיבה הוא כמו אותה של רופאים שעשויה בתים בתים והיא עשויה לנחת ואע"פ שאינה מחזקת מ"ס ואמרו שהיא טמאה עד שיקבענה בכותל במסמר עכ"ל, ובמרכבת המשנה ח"ג כתב דהראב"ד ז"ל כאן חזר בו ומודה לדברי הרמב"ם ז"ל דכלי העשוי לנחת אע"ג שאינו מחזיק מ"ס אינו מק"ט. ולפע"ד דאפשר לפרש לפי נוסחת הראב"ד ז"ל דתיבה שעשאה פרדסקין ועשויה לנחת לעולם, אעפ"כ טמאה, פירוש דלא מהני מה שאינה מחזקת מ"ס עד שיקבענה במסמר ואז הוה עשוי לנחת וכמו שלחן שאסור לטלטלו. ומה שכתב ואף ע"פ שאינה מחזקת מ"ס הוא טעות הדפוס וצ"ל ואין מחזקת מ"ס וצ"ע עוד:

והנה המי נפתוח הביא ראיה לשיטת הראב"ד ז"ל מהא דסוף חגיגה דתנן דמטבילין הכלים שהיו במקדש ואומרים להם [לכהנים ע"ה] הזהרו שלא תגעו בשלחן, ובגמרא שם קאמר תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה, ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה, שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד, ואידך כיון דכתיב ואת המנורה נכח השלחן כמאן דכתיב ביה תמיד דמי, ואידך ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא. ואח"כ פריך הש"ס ותיפוק ליה [דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה, רש"י] דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כ"ע העשוי לנחת לא מטמא כו', וקשה אמאי לא מקשי קושיא זו תיכף אמתניתין דתנן דא"ל הזהרו שלא תגעו בשלחן דתפ"ל דכ"ע העשוי לנחת הוא, קודם שהביא הכרייתא דתנא הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה, וע"כ כשיטת הראב"ד ז"ל דלא הוה עשוי לנחת אא"כ אסור לטלטלו, ומש"ה על המשנה לא קשה, אך אחר דמסיק הש"ס דשלחן כתיב ביה תמיד ואסור לסלקו ממקומו פריך שפיר ותפ"ל דעשוי לנחת ע"ש:

ולפעד"נ לתרץ שיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל, דהנה בתוס' שם ד"ה כ"ע העשוי לנחת, הקשה הר"ר אלחנן כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלין אותה וא"כ אין עשוי לנחת, וא"כ אמאי צריך ראיה מקרא השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא, ותירץ דלא איצטריך קרא רק לנוב וגבעון ושילה ובית עולמים שלא היתה מטולטלת ושמעינן מקרא שהיו מגביהין אותה, ולא נראה כיון שהיתה מטולטלת כבר, אף משבאו לבית עולמים נמי לא נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה, אלא י"ל דלא מהני טלטולה כיון דלא היתה מטולטלת לבדה כ"א בהדי שאר כלים עכ"ל התוס':

הרי שיטת הר"ר אלחנן ז"ל דאע"ג דמקודם היה ראוי לקבל טומאה מ"מ כיון שעכשיו נעשה כלי העשוי לנחת אינו מק"ט, ושיטת התוס' הוא כיון דמקודם היה ראוי לקבל טומאה אינו יוצא מידי ראוי לקבלת טומאה בזה שנעשה עכשיו כלי העשוי לנחת:

ונראה דבפלוגתא זו פליגי ג"כ רש"י ותוס' בשבת (דף נ"ב), בהא דאיתא במשנה דבמה בהמה יוצאה כו', דיוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן ופריך למימרא דהני בני קבולי טומאה נינהו והתנן טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות, ומשני ר' יצחק בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, ופירש"י ז"ל מתניתין כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם, ובעודו לאדם נטמא, ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה שלא יגע בטהרות ע"כ, והתוס' שם כתבו בד"ה בבאין מנוי אדם פירש"י ז"ל ובעודו לאדם נטמא, ובחנם פירש כך דאפילו אחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה, שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ"ק דסוכה (די"ג) גבי קוצר לאכילה ונמלך לסיכוך, ורש"י ז"ל בעצמו פירש כן בריש במה אשה (דנ"ח) וכופת שאור שיחדו לישיבה דאמר דטהור אומר ר"י דמיירי כשיש שינוי מעשה עכ"ל, ועיין במגיני שלמה ובפנ"י שם:

הרי דשיטת רש"י ז"ל דדוקא אם היתה טמאה אינה יוצאה מידי טומאתה בהא שיחדו לנוי בהמה, אבל אם היה רק ראוי לקבלת טומאה יוצאה מידי זה ע"י שיחדה לנוי בהמה והוא כשיטת הר"ר אלחנן, והתוס' לשיטתם דאף אם היה רק ראוי לקבלת טומאה אינו יוצא מידי זה אף שיחדו לבהמה עד שיעשה שינוי מעשה בגופו דוקא, ומש"ה כיון דהשלחן היה ראוי לקבל טומאה במשכן שוב אף שנעשה לנחת בבית עולמים אכתי מקבל טומאה:

ונראה דפלוגתתם תליא בגירסת הר"ש והראב"ד ז"ל ב תוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין הנ"ל. דהר"ש ז"ל גורס תיבה שעשאה פרדסקין טהורה, היתה טמאה ועשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר. הרי בהדיא דתיבה אף שמקודם היתה בת קבולי טומאה מ"מ כיון שעשאה פרדסקין והוא כלי העשוי לנחת טהורה דזה היחוד לחוד מוציאה מידי הראוי לקבלת טומאה. ורק אם היתה טמאה ועשאה פרדסקין, אין היחוד מוציאה מידי טומאתה עד שיקבענה במסמר, וע"כ צ"ל דהא שעשאה פרדסקין שלא עשה שינוי בגופה דאל"כ אמאי אם היתה טמאה לא מהני עד שיקבענה במסמר והרי שינוי מעשה מהני וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה דטהור שכתבו התוס' שעשה שינוי מעשה, ושיטת התוס' היא כגירסת הראב"ד ז"ל