פתח האוהל קכב

הטעם משום דמיוחדת לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו, ולא ניחא להו בסברת הרמב"ן ז"ל דלא הוי מדרס משום דאינו יושב על עצם הספינה רק על כסא וספסל, והספינה מעשה קרקע משמשת, ע"כ דס"ל דגם זה הוי מדרס:

ולולא דבריהם ז"ל הקדושים היה נראה לפע"ד לומר דאפשר דפליגי בזה תנאי, דבכלים (פי"ט מ"ט) תנן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס, וטמא מת, א"ר יוסי אימתי בזמן שאינה גבוהה יו"ד טפחים [כשגבוהה יו"ד טפחים לא חזיא לישיבה כולי האי. הרב] או שאין לה לבזבז טפח [דכשיש בה לבזבז טפח מזיק ליושב. הרב]. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב וז"ל א"ר יוסי כי כאשר היתה גבוהה יו"ד טפחים או היה לה שפה, הנה היא לא תטמא במדרס הזב, שהיא אינה ראויה לישב עליה, וכבר ידעת שלא תטמא במשכב הזב אלא הראויה למשכב עכ"ל. וקשה טובא דא"כ שפיר קאמר ר' יוסי ומ"ט דרבנן, והרי הרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ה מהלכות כלים ה"ט דמקום הישיבה שאחורי הקרון טהור [מן המדרס] שאינה אלא ישיבת צער, והכא פסק כרבנן דר"י (ע"ש הלכה ט"ו), ובגבוהה יו"ד טפחים אפשר דרבנן ס"ל דזה לא הוי ישיבה של צער [והרי בזמננו יושבין גבוה מי"ט], אבל אם יש לה לבזבז גבוה טפח בודאי ישיבה של צער היא:

אך די"ל דרבנן ור' יוסי פליגי בפלוגתת התוס' והרמב"ן ז"ל, דרבנן ס"ל כשיטת התוס' דאף דאין יושבין על עצם הדבר רק ע"י דבר אחר הו"ל מדרס, וא"כ אף דיש לה לבזבז הרי אפשר להניח עליה כר או כסת ולא יהיה ישיבה של צער, ור"י ס"ל כסברת הרמב"ן ז"ל דכל דאינו יושב על גוף הדבר לא הוי מדרס ומשמשת רק מעשה קרקע בעלמא, א"כ אין לטמאה מדרס משום דאפשר להניח עליה כר או כסת, ולישב רק על לבזבז הו"ל ישיבה של צער ואינה מטמא מדרס:

ולפ"ז אולי יש לפרש ג"כ משנה דכלים (פכ"ג מ"ד) דתנן כסא של כלה, ומשבר של חיה [מושב האשה היולדת. הרב] וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים מקפל ומתקן שם את הבגדים. הרב], א"ר יוסי אין בהן משום מושב [ומתניתין דפרקין דלעיל דתנן כסא של כלה שנטלו חפויו, דמשמע הא לא נטלו חפויו טמא פליגא אדר' יוסי, ואין הלכה כר"י. הרב], וכתב שם התוס' יו"ט דלא אתפרש מ"ט דר' יוסי דאין בהם משום מושב וע"ש ברא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל (בפכ"ה ה"ב) כתב וכסא של כלה, ומשבר של חיה, וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים וכו' כל אלו מתטמאין מדרס, וכתב שם הכ"מ וז"ל וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים, רבינו ור"ש ז"ל פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים, ועל מה שפרש"י ז"ל בשבת (דפ"ח ע"ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה ומניח המוגמר תחתיה והבגדים מתגמרין, צ"ל שכשמאספים עליו בגדים יושב עליו. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אר"י אין בהם משום מושב ואע"ג דמתניתין דהכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמיה דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים, ועוד דמתניתין בפכ"ב דכסא של כלה שניטל חפויו בפשטא פליגא על ר' יוסי עכ"ל הכ"מ:

הרי דלפירוש רש"י ז"ל כסא של כובס היינו דף וכשמאסף עליו בגדים הוא יושב עליו [ואולי דגם לפירוש הרמב"ם ז"ל י"ל שהוא יושב על הבגדים ולא על המכבש, וכן משמע בפה"מ שכתב ישים עליו הבגדים] ולפ"ז שפיר ר' יוסי מטהר דר"י לשיטתיה דס"ל דכל שאינו יושב עליו ממש רק ע"י דבר אחר אינו טמא מדרס. ולפ"ז א"ש גם בכסא של כלה ומשבר של חיה, דבאליה רבה שם כתב דגרסינן שהוא כורם עליהם את הכלים ואכולהו קאי גם אכסא של כלה ומשבר של חיה ומש"ה א"ר יוסי אין בהם משים מושב אבל אי לא כורס ודאי לא פליג ר"י אמתניתין דתנן דכסא של כלה טמא ע"ש, ולפ"ז כיון דאינה יושבת ממש על הכסא ועל המשבר שפיר מטהר ר"י לשיטתיה, ואולי י"ל ג"כ דכסא של כלה דנעשה לכבודה כמ"ש הרא"ש ז"ל היו משימים על הכסא כרים לכבודה [וכאשר המנהג היום], וברמב"ם ז"ל בפה"מ בעדיות (פ"א מי"א) כתב כסא של כלה מנהג הכסאות שיושבת הכלה עליהן שיהיו עשוים משן ותדהר ותאשור וזולתם ולהיות מפותחין ומצוירין פתוחים והן נקראים חפוים וכו' עכ"ל, וכן משבר של חיה י"ל דלחולשתה היו מניחים על הכסא כרים וכסתות או בגדים ושפיר ר"י לשיטתיה דמטהר והא דר"י מודה דמטה טמא מדרס י"ל משום דיושבים על המטה גם בלא כרים וכסתות. ולפ"ז מתורץ דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"י שעמד בזה הכ"מ הנ"ל, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם ז"ל דפסק כחכמים דפי"ט הנ"ל דתיבה טמא מדרס אע"ג דיש לה לבזבז טפח וע"כ דס"ל דראוי לישב ע"ג כרים וכסתות וממילא ה"ה כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס דחד טעמא הוא, והא דלא פליג ר"י בסו"פ כ"ב באסלה כמ"ש התוס' יו"ט, דשם העור והברזל מחוברין ונעשו כלי אחד ופשוט:

ולפע"ד נראה ג"כ הא דתנן בכלים (פכ"ב מ"ג) ספסל שניטל אחד מראשיו טהור [ספסל דף רחב וארוך בראשו אחד תקוע מתחתיו דף גבוה וכן בראשו השני כדי להגביהו מן הקרקע שיהיה ראוי לישב עליו. הרב]. ניטל השני טהור (ולא דמי לשלחן דכשנטלו ג' רגלים טמא, דספסל שנשברו שני ראשיו לא חזי לישיבה שהיושב עליו כיושב ע"ג קרקע. הרב], אם יש בו גובה טפח טמא [שהדף העב טפח חזי לישיבה. הרב]. וקשה להבין הרי בכ"מ קיי"ל דפחות מג"ט הו"ל כארעא סמיכתא ואמרינן בשבת (ד"ז) דפחות משלשה מדרס דרסי לה רבים, ואיך יהיה חזי לישיבה טפח אחד. ולפ"ז אפשר משום דראוי ליתן עליו כרים וכסתות או בגדים ולישב עליו, אמנם פחות מטפח בודאי כקרקע חשיב וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת הי"א דהא דהנוגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור, דהוא כמ"ש דאי אפשר לר"ה שתתלקט במלקט וברהיטני וכן אי אפשר שלא יהיה בקרקע הבית גובה טפח ע"ש:

ואם כנים דברי יש לפרש בזה התוספתא דכלים (ב"ב פ"ב) הובא בר"ש ז"ל שם, דתניא כופת חלק [חתיכת עץ] שאין בו גובה טפח טהור, ושיש בו גובה טפח ר"מ ור"ש מטמאים, ר' יוסי ור"א בר' צדוק מטהרין, וכתב הר"ש ז"ל והשתא אתיא מתניתין בגובה טפח כר"מ וכו' ע"ש. ולפ"ז א"ש דר' יוסי לשיטתיה לא סגי ליה בגובה טפח דאין ראוי למדרס בעצמו ומתניתין דלא כר"י, וכן מתניתין שאח"ז כסא של כלה שניטל חפויו כו' ג"כ שלא כר' יוסי וכמ"ש הרב והכ"מ הנ"ל, ור"א בר' צדוק כר"י ס"ל, ועי' בסיום התוספתא הנ"ל מה שר"מ מביא ראיה לדבריו ודוק:

אמנם הנה בשבת (דפ"ד) דאיתא ת"ר מדרס כלי חרס טהור, ר' יוסי אומר אף הספינה, ופריך מאי קאמר [מה ענין ספינה אצל מדרס ספינה טהורה אף מטומאת מגע ולמדרס לא חזיא. רש"י], א"ר זביד הכי קאמר מדרס כ"ח טהור ומגעו טמא, וספינה של חרס טמאה כחנניה, רי"א אף הספינה טהורה כתנא דידן, ופריך רב פפא אי הכי מאי אף [ע"כ טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר ת"ק כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בו, רש"י], אלא א"ר פפא הכי קאמר מדרס כ"ח טהור ומגעו טמא, ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא, וספינת הירדן טהורה כתנא דידן רי"א אף הספינה טמאה כחנניה, וכתב