פתח האוהל קטז

אמרינן בסוכה גזולה מצה"ב משום דקרקע אינה נגזלת אין העבירה חל על הקרקע והו"ל כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך ע"ש. ולפ"ז י"ל ג"כ באיסור דרבנן כיון דהוי רק איסור גברא לא אמרינן ביה מצה"ב, ועי' בספר חדש ומתוקן אתוון דאורייתא:

ואפשר דפליגי בזה אי איסור דרבנן הוי איסור גברא ולא איסור חפצא, הש"ך והסמ"ע בחו"מ (סי' רל"ד) וביו"ד (קי"ט סי"ג), דאיתא המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה ואכלו מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים, ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים אין המוכר מחזיר לו כלום, וכתב הסמ"ע הטעם דדוקא באכילת איסור דאורייתא אמרינן דקץ באכילת איסור ואין לו בהם הנאה אלא צער הוא לו, אבל באיסור דרבנן לא אמרינן דקץ באכילת איסור, והש"ך שם חולק ע"ז דאין זה טעם לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אלא הטעם הוא משום דחכמים ז"ל לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, דלענין ממון אוקמוה אדין תורה עכ"ל. ולפ"ז י"ל דהסמ"ע ס"ל דאיסור דרבנן הוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא מש"ה לא שייך ביה לומר קץ באכילת איסור כיון דעצם הדבר לא הוי איסור, והש"ך ס"ל דגם איסור דרבנן הוי איסור חפצא ושייך לומר קץ באכילת איסור ומש"ה הוצרך לומר הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ובחת"ס חו"מ (סי' ק"פ) הקשה על הסמ"ע שהרי להרמב"ם ז"ל איסור דרבנן הוא כמו איסור דאורייתא ממש ועובר על לאו ל"ת ורק דהם התנו דסד"ר לקולא, וא"כ אמאי אינו קץ באכילת איסור דרבנן והרמב"ם הוא שחידש דין זה דבאיסור דרבנן אינו מחזיר הדמים ע"ש ולפמ"ש א"ש:

סימן ו בענין חציצה בכלי הבאה במדה:

באהלות פ"ח תנן אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש כוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית שיש להן שולים והן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דכיון שהם גדולים במדה זו שוב אינן מקבלים טומאה וחוצצין בפני הטומאה. הרב], והקשו שהרי בריש פ"ו תנן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, כיצד ארבעה נושאין את הנדבך, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים. ר"א מטהר. נתון על ארבעה כלים, אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים ע"כ. הרי דכלי אף שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואמאי כלי הבאה במדה חוצץ:

וכתב הרא"ש ז"ל בפ"ח לתרץ דהא דשידה תיבה ומגדל חוצצין אין הפירוש כמו אינך דתני במתניתין, דכל אינך דתני במתני' חוצצין בין כלים וטומאה שע"ג ותחתיהם, אבל חוצצין בשידה וחביריו הוא רק בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית, כי ההיא דתנן בפ"ה היתה שלמה ב"ה אומרים מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד, אבל בין טומאה לכלים אין השידה וחביריו חוצצין דאדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר וכמ"ש הר"ש בפרק כוורת דכוורת אינה חוצצת דכלי הוא אע"ג דאינה מקבלת טומאה ע"כ, וכ"כ הב"י בכ"מ פי"ט הובא בתוס' יו"ט ריש פ"ו ע"ש. והתוס' יו"ט כתב בשם מהר"ם ז"ל דבודאי צ"ל דשידה תיבה ומגדל דחוצצין איירי בין טומאה דלמטה לכלים שע"ג, דהא סדין ומפץ דקתני חוצצין ע"כ לא איירי בחלון דהא מק"ט ואיירי שעשויין אהלים וחוצצין בין הטומאה לכלים ה"ה שידה תיבה ומגדל, ואך דמש"ה שידה תו"מ וכוורת חוצצין דאיירי שהם עם דפנות אהלים וכדתנן (בפ"ה מ"ה) שהכלים טהורים אינן מצילים אלא עם דפנות אהלים. וכתב התוס' יו"ט שנראה שדעת הר"ש כדברי מהר"ם מהא דריש פ"ט ע"כ. והרשב"א שבתוס' עירובין (דל"א ע"א) כתב דע"כ התנא דפ"ו דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ס"ל ע"כ דאהל זרוק לאו שמיה אהל, דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג הכלים אמאי לא יהיה חשיב אהל להפסיק הא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל ע"ש, הובא בתוס' יו"ט פ"ג דפרה מ"ב ע"ש. ולפ"ז י"ל דהתנא דפ"ח ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ומש"ה הכלים הטהורים חוצצין בפני הטומאה, והתוס' יו"ט רפ"ו כתב לתרץ לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב דכלים אינן חוצצין אבל אהלים חוצצין וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצין בפני הטומאה ע"כ, והוא דס"ל לרמב"ם ז"ל דהא דתנן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ואפילו כלי גללים כו' היינו דוקא שאינם באים במדה דאע"ג דאינם מק"ט מ"מ כלים הם, אבל כלים הבאים במדה משום גודלו יצא מתורת וצורת כלי ודומה לאהל שפיר חוצץ בפני הטומאה. ובזה מתורץ השגת הראב"ד ז"ל שם, וכתבתי בזה לעיל [כ"ג ס"י], הרי לפנינו ארבעה מיטיבי לכת לישב סתירות המשניות דריש פ"ו וריש פ"ח אהדדי:

אמנם הר"ש והרא"ש ומהר"ם ז"ל שנדו מתירוץ הרמב"ם ז"ל, ע"כ ס"ל דאף כלי הבאה במדה לא יצא מתורת כלי ואין לו דין אהל, דאי יש לו דין אהל בודאי היה חוצץ בפני הטומאה דדבר תורה כל אהל שיש לו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה. הרי דפליגי בזה אי כלי הבאה במדה יש לו דין אהל או דין כלי:

וכעין פלוגתא זו מצינו ג"כ במשנה דכלים (פכ"ד מ"ד), הובא בשבת (דפ"ד ע"א), דתנן שלש תיבות הן [ג' דינים חלוקין זה מזה יש בתיבות] תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס לפי שמשמשת שכיבה עם מלאכתה שמשתמשין בה דרך פתחה ואין צריך לומר לשוכב עליה עמוד ונעשה מלאכתנו. רש"י] מלמעלה טמאה טמא מת [מלמעלה פתחה כאותן שלנו, טמאה טמא מת, כלומר נעשה אב הטומאה על ידי מת כשאר כל הכלים הראויין לקבל טומאה כו' ומדרס לא הויא דאינה מיוחדת לשכיבה דצריך לומר לו עמוד כו'. רש"י] והבאה במדה טהורה מכלום [הבאה במדה, תיבה גדולה שאינה מיטלטלת ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה, טהורה מכלום, למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה ולשאר טומאות לא חזיא דאינה מיטלטלת מלאה, ולא אתפרש מה לשון באה במדה ולי נראה על שם אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה. רש"י]. הרי דכתב רש"י ז"ל דהא דבאה במדה טהורה מכלום הוא דוקא אם פתחה למעלה ואינה חזיא למדרס, אבל אם פתחה מצדה דחזיא למדרס אע"ג דבאה במדה היתה טמאה מדרס, וכ"כ התוס' והרב המאירי ז"ל שם, וכ"כ הר"ש והרא"ש והרב ז"ל במשניות, דהבאה במדה טהורה מכלום אסיפא דוקא קאי דפתחה למעלה:

וכן כתבו התוס' בהא דתנן התם במשנה מנין לספינה שהיא טהורה [שאינה מקבלת טומאה. רש"י] שנאמר דרך אניה בלב ים [הרי היא כים. רש"י]. ובגמרא שם תניא חנניא אומר נלמדה משק [שהרי כלי עץ היא ואיתקש לשק לענין טומאה. רש"י] מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מל וריקן [וזו אינה מיטלטלת מלאה דגדולה היא. רש"י] וכתבו