פתח האוהל קטו

המשקים נכנסים המשקים לתוכו דרך אותו הנקב, הרב] ב"ש אומרים הכל טמא [אם יש טומאה בבית הקדרה וכל מה שבעליה טמא שאין הקדרה מצלת וטומאה עולה דרך ארובה שיש לה פו"ט, הרב] וב"ה אומרים הקדרה טמאה והעליה טהורה [חומרא בעלמא היא שמחמירין ב"ה לטמא הקדרה דכר"ע ס"ל שהקדרה מצלת על הטומאה, וכגון שגב הקדרה פונה למטה אצל הטומאה שאין כ"ח מטמא טומאה מגבו, והלכה כב"ה, הרב] ר"ע אומר אף הקדרה טהורה ע"כ, והוא דלב"ה דכיון דרק מדרבנן הקדירה טמאה שפיר חוצץ והעליה טהורה, וב"ש ס"ל דכיון דהקדירה טמאה מדרבנן אינו חוצץ וגם העליה טמאה מדרבנן. ושמחתי מאד ת"ל בראותי הפירוש של המשנה אחרונה שם שכתב לפרש דב"ש וב"ה פליגי, דב"ש ס"ל דהקדירה טמאה דהטומאה נכנסת דרך הנקב והכלי מק"ט אע"פ שנקובה בכונס משקה משום דכדי ליטהר מליטמא בעינן כמוציא זית דוקא כדתנן ברפ"ג דכלים, וב"ה ס"ל דאע"ג דהקדירה טמאה שאינה נקובה כמוציא זית מ"מ חוצצת דשיעור זיתים אינו אלא מדרבנן ומה"ת טהור הכלי בכונס משקה כמ"ש התוס' זבחים (דצ"ה), ומש"ה חוצץ דדבר הטמא מדרבנן חוצץ כמ"ש הר"ש ז"ל ע"כ, ולפ"ז בודאי י"ל דגם ב"ש ס"ל כן דמדאורייתא לא בעינן כמוציא זית ורק דס"ל דאע"ג דטמא רק מדרבנן אינו חוצץ:

וכן אפשר לומר במשנה שלאחריה דתנן היתה שלמה ב"ה אומרים מצלת על הכל [על כל מה שבעליה שהיא חוצצת בפני הטומאה, הרב], ב"ש אומרים אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס [בקדרה של ע"ה מיירי וטעמייהו דב"ש משום דכלים של ע"ה טמאים הם אצל חבר וכל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ולפי שהע"ה מחזיק הכלי שלו בטהור אמרינן ליה שהוא מציל על האוכלים ומשקים וכ"ח שבעליה דלנפשיה בלבד הוא דמטהרינן להו, שהרי החברים בדלים מהם וממגעם, ובלא"ה נמי כל מאכלם טמא, אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה אם תטהרם, הרי הוא משאילם לחבר וישתמש בהם בטבילה לחודא בלא הזאה שלישי ושביעי. הרב], והוא ש"ס דחגיגה דכ"ב] חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ע"כ, והוא דהר"ש ז"ל הקשה דאמאי כלי של ע"ה אינו חוצץ בפני הטומאה הרי הוי רק טומאה דרבנן ותירץ דטמא מפני הספק והודאי טמא מה"ת. ולפ"ז י"ל דמש"ה מקודם היה ס"ל לב"ה דמצלת על הכל דס"ל דטומאה דרבנן חוצץ וחזרו בהם דהכא שאני דהודאי טמא מה"ת והא דמצלת על אוכלין ומשקין הוא כטעמייהו דב"ש דרק לע"ה טהורים, ולפ"ז צ"ל דגם גבי צ"פ טמא דרבנן חוצץ לב"ה דהא פליגי ג"כ גבי צ"פ ברפ"י דכלים. ועי' בלשון הש"ס חגיגה (כ"ב) ובתוספתא דאהלות (סופ"ה) ודוק. ועי' ריש פי"ח דאהלות פלוגתא דב"ש וב"ה גבי הבוצר לגת, ולפ"ז דע"כ ב"ש ס"ל דאף טמא מדרבנן אינו חוצץ בפני הטומאה, מתורץ קו' הנ"ל דשפיר קאמר שאין במוטות כעובי המרדע, הא יש במוטות כעובי המרדע אינו חוצץ לר"א אע"פ שהוא מדרבנן, דר"א דהוא מתלמידי ב"ש ס"ל כב"ש, ור"א לשיטתיה:

והנה באהלות (פי"ב מ"ג) תנן, נסר (שהוא ארוך וצר וכשהוא נתון ע"פ התנור יוצא טפח מן המזרח וטפח מן המערב ודרום וצפון אינו יוצא. הרב] שהוא נתון ע"פ תנור ישן, יוצא מזה ומזה טפח, אבל לא מן הצדדים, טומאה בצד זה [תחת הנסר במזרח או במערב. הרב], כלים שבצד השני טהורים [דאין מקום לטומאה לעבור שאין הנסר עודף מן הצפון ומן הדרום. הרב], ר' יוסי מטמא קסבר אין התנור מפסיק ואין הלכה כר"י. הרב]. וכתב שם הרא"ש ז"ל דלת"ק התנור מפסיק אע"ג שהוא טמא והקשה שם בהגהות הגאון הצדיק מגריידיץ ז"ל שהרי הכלל דדבר טמא אינו חוצץ, ותירץ דהכא התנור אינו טמא מה"ת כיון דמכוסה בנסר, שהרי ר' יוחנן בן נורי מטהר התנור לגמרי במשנה א', וא"כ שפיר י"ל דלרבנן רק מדרבנן טמא התנור ומש"ה חוצץ [והרא"ש ס"ל דמן הצד כלי חוצץ אם אינו טמא כמ"ש ברפ"ו] ולפ"ז ר' יוסי דמטמא ס"ל דגם טמא דרבנן אינו חוצץ [דדוחק לומר דשלש פלוגתות הוא דלר"י מה"ת התנור טמא]. ולפ"ז י"ל הא דאיתא בתוספתא פ"ה הובא בר"ש ז"ל רפ"ה, אמר ר' יוסי בא ריב"נ אצל אבא חלפתא א"ל מה אתה אומר בעין של תנור א"ל טמא כו' נתן נסר ע"ג בקעה הטומאה את הנסר נטמא הנסר וטימא את התנור ע"כ, וכתב הראב"ד ז"ל (בפי"ח, ה"ד) דהנסר משופע ועולה ומק"ט ואינו חוצץ ומביא את הטומאה לתנור עש"ה. נראה דדחיק לומר דהוא משופע ועולה כדי שיהיה כלי בית קיבול שיקבל טומאה מה"ת ומש"ה אינו חוצץ, וזה דוחק דאם יש לו בית קיבול אין זה נקרא נסר אלא כלי וכל הפרק י"ב דאיירי בנסר איירי שאין מק"ט כלל. אך לפ"ז י"ל דאיירי בנסר רחב שראוי להשתמש עליו ומקבל טומאה מדרבנן וכמ"ש התוס' בסוכה ד"ה ועוד מקומות ומ"מ אינו חוצץ דאבא חלפתא ס"ל כבנו ר' יוסי דאף דבר המק"ט מדרבנן אינו חוצץ, והר"ש ז"ל הנ"ל רפ"ה כתב ג"כ דר"י לשיטתיה לפי"ב מ"ג הנ"ל ע"פ דרכו עש"ה]:

והנה אם כי בטומאה דעת התוס' כי המק"ט מדרבנן חוצץ בפני הטומאה אך בסוכה דבעינן שיספך בדבר שאינו מק"ט כתבו התוס' בסוכה (ד"ה ודי"ב) דאף בטומאה דרבנן אין מסככין בו, וכ"ה שם דעת הר"ן ז"ל, וגבי טומאה ס"ל דחוצץ כמ"ש בשיטה מקובצת שם בב"ב, וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל בסוכה (די"ב) דאין מסככין בדבר המק"ט מדרבנן וכ"כ הט"ז ומג"א (סי' תרכ"א) אך המרדכי סופ"ק דסוכה כתב בשם היראים דמסככין בו והובא בב"ח ז"ל ע"ש, אך ביראים שלפנינו איתא דאין מסככין ע"ש וצ"ע וכ"כ הב"ח בשם התה"ד (סי' צ') דמסככין בו וצריך לחלק בין הך חציצה דטומאה לסכך [ועמש"ל כ"ב ס"ג]:

ונראה לפע"ד הטעם דבחציצה המק"ט מדרבנן חוצץ, דהנה בשיטה מקובצת בב"ב (די"ט) כתב בשם הר"י מיגש ז"ל וז"ל ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט וכל דבר המק"ט א"ח בפני הטומאה, פירוש משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה, דהו"ל סותם בפני הטומאה, אבל מידי דעייל ליה טומאה, כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה והו"ל ככל הכלים שנטמאו בבית, ליכא למימר דחציץ וסותם בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ עכ"ל. הרי דדבר המק"ט אינו חוצץ משום דעיילא הטומאה בגופיה דהא איהו טמא. והנה האחרונים כתבו דאיסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא דהטילו רק חוב על האדם לקיים דבריהם ז"ל אבל לא עשו גוף הדבר איסור כמו באיסורי התורה דהוא איסור חפצא. ולפ"ז כיון דגוף הדבר אינו טמא רק שחז"ל אסרו לאדם להשתמש בו בטהרה שפיר לא קא עיילא ביה טומאה וחוצץ, ולפ"ז י"ל בסכך דלא שייך סברא זו אסרו לסכך גם בדבר המק"ט מדרבנן:

ובחדושי כתבתי בהא שכתבו דבעבירה דרבנן לא אמרינן מצה"ב וקצת אחרונים כתבו דזה רק אי מצה"ב דרבנן ומש"ה בעבירה דרבנן הו"ל תרי דרבנן, אבל אי מצה"ב מה"ת אף בעבירה דרבנן אמרינן מצה"ב, ולפ"ז י"ל דאף דמצה"ב מה"ת מ"מ בעבירה דרבנן לא אמרינן מצה"ב. דידוע דברי הירושלמי פי"ג דשבת דהקורע בשבת יצא יד"ח משום דלא דמי למצה גזולה דתמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא קא עבר. וכתבו לפרש דאיסור התלוי בזמן אין האיסור על החפץ רק על גברא ולא אמרינן בו מצה"ב, וכמ"ש הריטב"א ז"ל בסוכה (דל"א) דלא