פתח האוהל קיג

סימן ה דבר המקבל טומאה מדרבנן אם חוצין בפני הטומאה:

במשנה דאהלות (פי"ג מ"ה) אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מכביצה אוכלין, כתב הר"ש ז"ל וז"ל תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפ"ב במסכת טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור, וא"כ איך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט, ולא מסתבר לומר משום דלא מטמא אחריני ממעט. ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה, וכיון דמדאורייתא טהור ממעטי תדע מידי דהוה אכותי שישב בחלון דתוספתא ובפרק לא יחפור מייתי לה דממעט, אף ע"פ שגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם בפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) ומדאורייתא לא מקבלי טומאה כדדרשינן בריש פרק בתרא דנזיר (דף ס"א ע"ב) והא דמשמע בריש חומר בקודש דכלי של ע"ה אינה חוצצת בארובה שבין בית לעליה משום דטומאה על גב ע"ה ואין כלי טמא חוצץ, אע"ג דטומאת ע"ה דרבנן, לא דמי התם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא אבל כותי ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור עכ"ל, וכ"כ שם הרב דפחות מכביצה אוכלין ממעט משום דמה"ת אין מק"ט, וכ"כ התוס' בב"ב (ד"כ ע"א) בהא דעכו"ם שישב בחלון, וכ"כ שם הרמב"ן והשיטה בשם הר"ן ז"ל והקשו מהא דלבינה מבית הפרס אינה ממעטת לר"מ כמ"ש במשנה הנ"ל והרי אין טומאתה אלא מדרבנן, ותירצו שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה ע"כ, והמשנה למלך פי"ב מהלכות טו"מ כתב דצריך לחלק בין זו למה שכתב הר"ש בפי"ז דכלים מט"ז דכלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שלא יקבלו אף טומאה דרבנן ע"ש, ובמי נפתוח בכלים (פי"ז מט"ו) כתב לחלק דאהל עדיף מצ"פ משום דמציל על הטומאה וחוצץ בפני הטומאה אבל צ"פ אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכה ע"ש, ובמשנה אחרונה רפ"י דכלים כתב לחלק דבחלון קיי"ל דאינו ממעט עד שמבטלו וכיון דמבטלו אזלא טומאתו, דנהי בטמא מה"ת צריך ג"כ שינוי מעשה דוקא כמ"ש התוס' בב"ב (דף י"ט ע"ב), מ"מ בטומאה דרבנן י"ל דביטול לחוד טהור. משא"כ בצ"פ דליכא ביטול טומאה דרבנן אינו מציל ע"ש, וז"א דהרי עכו"ם ממעט בחלון ומאי ביטול שייך ביה, וכי לא מקבל אז טומאה מדרבנן, וגם דהכי שיטת הר"ש דבסותם כל החלון ל"צ ביטול:

אמנם מצאתי ברשב"א ז"ל שבת (דצ"א) שחולק ע"א וס"ל דטמא דרבנן אינו ממעט בחלון, וז"ל מהא דאמרינן הכא למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן שמעינן דאין אוכלין מק"ט פחות מכביצה והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות בפי"ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט אלמא פחות מכביצה אינו מק"ט לא מד"ת ולא מדברי סופרים שאלו כן לא היה ממעט כו', ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות דכ"ש אוכלין מק"ט אבל לטמא אחרים בעינן כביצה ושמעתין דהכא לכאורה הוה תיובתיה וההיא נמי דאמר באהלות הוה תיובתיה עכ"ל, הרי דהביא ראיה מהא דפחות מכביצה אוכלין ממעטין בחלון דע"כ אין מק"ט לא מד"ת ולא מד"ס, הרי ס"ל בהדיא דטמא דרבנן אין ממעט בחלון:

אך לפי שיטת הרשב"א ז"ל תקשה הא דעכו"ם שישב בחלון דממעט הרי דטמא דרבנן חוצץ, אמנם ראיתו בדברי אמת בענין חלה (דף קי"ט ע"ב) הביא דברי הרשב"א ז"ל, וכתב דהרשב"א ז"ל היה לו הוכחה ד ומאה דרבנן אינו חוצץ מהא דקדירה של ע"ה אינה חוצצת. אך דאין ראיה כמ"ש הר"ש דהתם עשו ספק כודאי, והרמב"ן ז"ל בב"ב כתב דמש"ה בית הפרס אינו חוצץ משום דיש לו עיקר מה"ת דמחמת מת קאתי, ולדברי הר"ש אין אנו צריכים לתירוץ זה די"ל דבית הפרס שאני דמחמת ספק הוא, והנפקותא בין הני שני תירוצים פחות מכביצה אוכלין, דלשיטת הר"ש ז"ל אע"ג דמק"ט מדרבנן חוצץ דלאו מחמת ספק הוא, אבל לתירוץ הרמב"ן ז"ל אם פחות מכביצה אוכלין הוה מק"ט מדרבנן שוב לא היה חוצץ, דהא יש לו עיקר מה"ת דכביצה אוכלין מק"ט מה"ת, ולפי תירוץ הרמב"ן ז"ל שפיר הוכיח הרשב"א דע"כ פחות מכביצה אף מדרבנן אין מק"ט עש"ה, ולפ"ז רק בטומאה שיש לה עיקר מה"ת ס"ל להרשב"א ז"ל דאינו חוצץ אבל עכו"ם דאין לו עיקר מה"ת שפיר חוצץ אף לשיטת הרשב"א ז"ל וא"ש:

אמנם אמרתי מעצמי וראיתי אח"כ שכ"כ במי נפתוח [פל"ז או"ג] שנראה שדעת התוס' בשבת (דס"ו ע"א) דטמא מדרבנן אינו חוצץ, דהא דאיתא שם דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים ר"ע מטמא וריב"נ מטהר, כתבו התוס' בד"ה כוורת הקש וא"ת והיכי מטמא כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק, וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה, א"נ הך טומאה דרבנן היא עכ"ל. הרי לתירוץ הב' הא דכוורת הקש מק"ט הוא רק מדרבנן א"כ קשה הא דתנן [בפ"ח מ"ג] אלו מביאין ולא חוצצין השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש כו' שאין מחזיקין מ"ם בלח שהם כוריים ביבש ע"כ והטעם שאינו חוצץ הוא משום דמק"ט, הרי דכוורת הקש אע"ג דרק מדרבנן מק"ט ג"כ אינו חוצץ בפני הטומאה. אמנם לפע"ד ל"ק שהרי שנינו ברפ"ו דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ואף כלי גללים כלי אבנים נמי דינא הכי אף ע"ג דאינם מק"ט, וכתב שם התוס' יו"ט דהא דשנינו ברפ"ח דכלי הבאה במדה חוצצת היינו דוקא הבאה במדה דיצא מתורת כלי ע"ש ולפ"ז הכא בכוורת הקש שאינה באה במדה דכלי הוא אע"ג שאינו מק"ט מה"ת דהוה ככלי גללים מ"מ אינו חוצץ מטעם דכלי הוא, והכא באהל איירי ולכ"ע כלי אינו חוצץ ואפילו אי נאמר דאיירי בחציצה בחלון שבין בית לבית ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל (בפי"ג ה"ד) דכלי אינו חוצץ:

ובמי נפתוח בכלים (פט"ו מ"א) כתב להוכיח דעת הרמב"ם ז"ל דמק"ט מדרבנן אינו חוצץ דהא בפ"ח קחשיב סקורטיא וקטבליא אם עשוין אהלים חוצצים ואם אינן עשוים אהלים אינם חוצצים משום דמק"ט, והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשניות בכלים (פט"ז מ"ד) על קטבלא שהוא פשוטי כלי עור שמק"ט מדרבנן הרי דגם טומאה דרבנן אינו חוצץ ע"כ. אמנם הנה הרמב"ם ז"ל כתב שם עוד פירוש שהוא טמא משום משכב ומושב לבד ולא לשאר טומאות, וכתב על פירוש זה וזה האופן יותר חזק אצלי, ובכלים (פכ"ו מ"ה) תנן אלו עורות טמאין מדרס עור שחשב עליה לשטיח עור סקורטיא עור קטבוליא, וכתב הרמב"ם ז"ל שם שהוא עשוי לשכב עליה, ובחבורו רפכ"ד כתב על משנה זו אלו עורות מתטמאין במדרס עור שחשב עליה לשטיחה ועור שמניחין על המטות מלמעלה לישן עליה כו' ועור שמניחין תחת השלחן בעת האכילה והוא סקורטיא וקטבליא] כדי שיפלו עליה הפרורין מפני שהוא נשען עליה ברגלו כו' מפני שכל עורות האלו יושב עליהן עכ"ל, משמע דעורות אלו מסתמא עשוין למדרס [ועיין בזה במשנה אחרונה שם בפכ"ו מ"ה הנ"ל], וא"כ