פתח האוהל קיא

סופו ליטלם משם, והרי להמקשן אף דסופו ליטלו חוצץ, ותירצו בשם ר"י דכך הוא הדין בכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו ע"ש. ואי נאמר דס"ל כהר"י מיגש ז"ל לק"מ דהמקשן הרי קשיא ליה רק אתבן דחזי לבהמתו אבל קופה וחבית דחזי ליה לדידיה לכל תשמישיה גם המקשן ס"ל דאינו חוצץ, וע"כ דהר"י לא ס"ל כהר"י מיג"ש ז"ל. או אפשר דגם הר"י מיג"ש ז"ל לא קאמר רק במידי דחזי ליה לדידיה לאכילה כרקיק עבה וגרוגרות דבזה גם המקשן ס"ל דאינו ממעט דדעתו לפנותו בודאי, וכן עשבים הקשים לכותל דע"כ לא יניחם שם, אבל מידי דחזי לדידיה לתשמיש אפשר דס"ל להמקשן דממעט דהא גם מה דחזי לבהמתו הוי כמו תשמיש דידיה, וא"כ קשה ממשנה דמוכני שלה דקאמר בהדיא דבזמן שהיא נשמטת אינה מצלת באהל המת ובזמן שאין נשמטת מצלת באהל המת הרי בהדיא בדבר דחזי לתשמיש ג"כ אינו ממעט:

אך י"ל דהרי רש"י ז"ל פירש התם דמוכני בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה היינו אע"ג דהשידה אינה מק"ט דבאה במדה מ"מ המוכני מק"ט, דמוכני מיטלטל מלאה וריקנית ויש לה בית קיבול, והרמב"ן ז"ל כתב שם בשם הר"ח ז"ל וכ"כ הרשב"א שפירש ג"כ דאיירי בניקבה השידה והמוכני סותם הנקב, ורק בזמן שהיא נשמטת מקבלת טומאה ואינה חוצצת בפני הנקב דכל דבר המק"ט אינו חוצץ, ובזמן שאינה נשמטת טהורה היא בכלל השידה וחוצצת, ורק דהתוס' כתבו שם דאצ"ל דהמוכני יש לה בית קיבול ורק דהוי פשוטי כלי עץ ומ"מ אינו סותם דאינו מבטלו ע"ש. ולפ"ז לס"ד דהמקשן י"ל דמוכני יש לה בית קיבול ומש"ה אינו סותם משום דמק"ט ולא משום דאינה מבטלה וא"ש:

אך קשה לי שהרי התוס' בחולין (דקכ"ו ע"א) הקשו בהא דס"ל לר"מ במשנה דאהלות (פי"א מ"ז) גבי הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה דר"מ אומר אם יש בצוארו פו"ט מביא את הטומאה, ואע"פ שאין בחללו טפח, והקשו דנהי דס"ל לר"מ חוקקין להשלים מ"מ הא העצמות חוצצין וממעטין מטפח, ותירצו דעצמות אין מבטלן וסופו להוציאם, וכיון דאין סותמין כל הנקב אין ממעטין כדאמר בפ' לא יחפור ע"ש. הרי בהדיא משנה שלמה דאי אין מבטלן אין ממעטין. וקשה להמקשן דס"ל דאע"ג דאין מבטלן ממעטין א"כ אמאי לר"מ מביא הטומאה משום דחוקקין להשלים הא מ"מ העצמות חוצצין. וזה קשה גם לפירוש הר"י מיג"ש ז"ל דהא ודאי עצמות של כלב מת לא עדיפי מתבן דחזי לבהמה דס"ל להמקשן דממעטין בחלון, ובמשנה אחרונה שם כתב דטעמא דר"מ משום דגזר הקיפו אטו חללו, ולפירוש זה לק"מ, אך להתוס' קשה:

והנה לשיטת הר"י מיג"ש ז"ל דגם המקשן ס"ל דלסתום חלון לחצוץ בפני הטומאה בעינן דוקא שיהיה דבר המבטלו ורק דס"ל דתבן מסתמא מבטלו. קשה לכאורה הרי במשנה דעירובין (דע"ח) מפורש דתבן שבחריץ שבין שתי חצירות לא חייצי וקאמר אביי דתבן לענין חציצה אי בטליה להדיא חייץ ואי לא לא חייץ. אך י"ל כמש"ל בשם המאירי ז"ל דתבן שבחריץ כיון דצריך לדרוס עליה ומתקלקל אינו חוצץ כל זמן שלא ביטלו בפירוש, והא דפליגי שם ר' יוסי ורבנן גבי תבן ואין עתיד לפנותו ולכ"ע תבן סתם לא בטיל ע"ש ובסוכה (ד"ד ע"א) צ"ל ע"כ כרב אשי דבשלמא חריץ למיטיימיה קאי אבל בית לא קאי למיטיימיה. ולפ"ז אין ענינו לסתימת חלון, וע"ע שם בתוס' מה שמחלקין בין דאורייתא לדרבנן וברשב"א ובריטב"א ז"ל ודוק:

והנה ביד רמ"ה ז"ל כתב [בב"ב שם] בהא דפריך תבן הא חזי לבהמתו וז"ל וש"מ דאפילו מידי דחזי ליה כי מבטל ליה בטיל וחייץ וקשיא לשמואל וכ"כ לקמן בהא דפריך עשבים חזי לבהמתו וש"מ דמידי דחזי ליה נמי כי מבטל ליה בטיל וחייץ בפני הטומאה וקשיא לשמואל עכ"ל. משמע מלשונו ז"ל דגם המקשן ס"ל דבעי ביטול ורק דס"ל דכל שבטלו בפירוש מהני, ושמואל ס"ל דאף שביטלו ומיעט בו החלון אינו חוצץ וכמש"ל ס"א פלוגתת הפוסקים בזה. ולפי פירוש זה מתורץ קו' רע"א ז"ל וכן הקו' משבת (דמ"ד) ומחולין (קכ"ו) דודאי כל שאינו מבטלו אינו חוצץ ורק שהמקשן ס"ל דכל מידי דחזי ליה אף שביטלו בפירוש לא מהני, ובאמת הקשו התפ"י ומש"א אמאי לא משני דביטלו בפירוש ולפ"ז א"ש. והא דהמקשן הוכיח בדברי שמואל דס"ל ברקיק דאפילו ביטלו בפירוש לא מהני, היינו דאי ס"ד דשמואל אתא רק לאשמעינן דצריך ביטול קשה הא מתני' היא כמ"ש בכל המשניות הנ"ל וע"כ דשמואל איירי אף שביטלו בפירוש ומש"ה פריך דע"כ אם ביטלן בפירוש מהני אף במידי דחזי ליה וא"ש:

סימן ד הא דדבר המקבל טומאה אינו חוצין בפני הטומאה אאם הוא מה"ת או מדרבנן:

הרב הפנ"י ז"ל בברכות (די"ט ע"ב), כתב בהא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, וז"ל לכאורה נראה דלאו אאהל דכתיב באורייתא קאי, דהא כיון דהאהל עצמו טמא כדכתיב בהדיא והזה על האהל ועל כל הכלים אשר היו שם, וא"כ איך חוצצים בפני הטומאה הא קיי"ל כל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, אלא ע"כ דאשאר אהלים קאי כגון של בנין או שאר דברים שאינו מק"ט כשנעשה כמו אהל כמ"ש התוס' בפרק במה מדליקין (דכ"ו ע"ב) במשנה דכל היוצא מן העץ. אלא דאכתי נראה דוחק להעמיד סתימת דברי רבא בכך דהא סתמא קאמר וכללא כייל לכך היה נראה לי לומר לפום ריהטא דהא דקיי"ל דכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה נמי לאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן, ויש לי קצת ראיות לזה, אלא דאכתי לא מלאני לבי לפרש כן וצריך לעיין יותר בשיטת הש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל עכ"ל:

הנה מה שכתב הפנ"י מתוס' פרק במה מדליקין שיטת התוס' שם דאהל שמק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה, וכתבו דהרשב"א פירש במשניות בענין אחר, והוא הר"ש ז"ל שכתב [בריש פ"ח ובפ"ז מ"ב דאהלות] דאהל שאני דאע"פ שמק"ט מ"מ מציל על הטומאה מלהיות בוקע ועולה, וכן דעת הרא"ש ז"ל שם ובפ"ו מ"ב. ולדבריהם ז"ל שפיר קאמר רבא כל אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה וקאי אאהל דכתיב באורייתא, ורק לשיטת התוס' דאף אהל אם מק"ט אינו חוצץ, וכן הוא שיטת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת מת הי"ב ע"ש ובמשנה למלך. צ"ל דרבא לא קאי אאהל דכתיב באורייתא, או כמו שחידש הפנ"י דהא דכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה הוא רק מדרבנן:

ולפי זה דרק מדרבנן אינו חוצץ דבר המק"ט, יש לתרץ הא דכתבו התוס' בב"ב (ד"כ) והר"ש (פי"ג) דדבר המק"ט מדרבנן חוצץ בפני הטומאה, ואמאי ועכ"פ מדרבנן לא יהיה חוצץ וכמו בסוכה דאין מסככין בדבר המק"ט וה"ה אם מק"ט רק מדרבנן ג"כ אין מסככין בו כמ"ש בסי' תרכ"ט [וכתבתי בזה לעיל כ"ב ס"ג]. ולפ"ז א"ש דכיון דהא גופא דאם מק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה הוי רק דרבנן ממילא שוב אם הטומאה רק מדרבנן שוב הוי תרי דרבנן ולא גזרו. משא"כ בסוכה דהא דאין מסככין בו בדבר המק"ט הוא מה"ת [ועי' בפרי מגדים שם] דילפינן מאספך ומגרנך ומיקבך, ומש"ה אם מק"ט מדרבנן אין מסככין בו מדרבנן: