פתח האוהל קי

דעתו לפנותן ולפיכך ממעטין את הטפח ע"כ. וכתב התוס' יו"ט דמש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דוקא שאינן מוכשרין משום דדעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת אין שיעור לאוכל לקבל טומאה, ואף כ"ש מקבל טומאה מה"ת, וכמ"ש הכ"מ רפ"ד מהלכות טומאת אוכלין וא"כ מוכשרין אין חוצצין דמק"ט ורק שאינן מוכשרין, ואך הא דדוקא פחות מכביצה חוצץ, וכביצה אינו חוצץ כדקתני בסיפא, והרי אינו מוכשר, ע"כ צ"ל משום דפחות מכביצה אין דעתו לפנותו אבל כביצה דדעתו לפנותו אינו חוצץ, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל:

והקשה בתוס' רעק"א ז"ל דלפ"ז יהיה מוכרח ממתניתין דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט, והרי בסוגיא דב"ב (די"ט) פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף דבר שאינו מבטל ממעט והאיך היה מפרש למשנתנו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה והניח בצע"ג. והנה הא דקתני התם דתבואה שבחלון ממעט ובסיפא קתני דתבואה שבחלונות אין ממעטין ופירש הרמב"ם ז"ל בפה"מ ובחבורו דרישא איירי שהשרישה רחוק מן הכותל, וסיפא איירי שהשרישה בחלון ממש ומשום דדעתו לפנותה שמקלקלת הכותל וכ"פ הרב, וא"כ קשה דהרי לכאורה גם מכאן מוכח דבעינן שיבטלו. אך י"ל דהמקשן היה ס"ל כפירוש הרב ז"ל שם דהא דקתני התבואה שבחלון וככי שיש בה ממש, האי שיש בה ממש קאי ג"כ אתבואה ומש"ה בסיפא התבואה שבחלונות וככי שאין בה ממש אין חוצצין קאי ג"כ אתבואה שאין בה ממש ומש"ה אין חוצצת, ורק למסקנא דבעינן שיהיה דעתו לבטלו א"צ לפרש דקאי ג"כ אתבואה ורק דרישא איירי שהשרישה רחוק מהחלון, והגאון הצדיק מגרידץ ז"ל בהגהה שם נדחק בזה. ומ"ש דשמואל אשמועינן רק דרקיק אינו מבטלו, הרמב"ן ז"ל שם בהא דפריך ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט כתב דע"כ שמואל לא אתא רק לאשמועינן דרקיק אינו מבטלו ורק דעיקר דינא אתא לאשמועינן דבעי ביטול וממילא אשמעינן דרקיק אינו מבטלו ע"ש. והנה בפ"ח מ"ג דקתני אלו מביאין ולא חוצצין כו' מוסיף עליהם הרחיים של אדם, ופירש הרמב"ם ז"ל בפה"מ משום דדעתו לפנותו, ג"כ ל"ק די"ל דהמקשן היה ס"ל כפירוש הרמב"ם ז"ל בחבורו משום דהוא כלי וכלי נעשה אהל לטמא ולא לטהר, או כפירוש הר"ש והרב ז"ל דרחיים של אדם מקבל טומאה, אך הא דפחות מכביצה אוכלין דלשיטת הרמב"ם ז"ל מק"ט מה"ת וע"כ הא דחוצצין איירי בשאינו מוכשר וסיפא דכביצה אינו חוצץ ע"כ אע"פ שמוכשר א"כ מוכח דבעינן שלא יהיה דעתו לפנותו, ומאי פריך לשמואל, ומש"ה הקשה רבינו ז"ל רק מפחות מכביצה אוכלין:

ולפעד"נ לתרץ לפמ"ש שם בשיטה מקובצת בשם הר"י מיגש ז"ל וז"ל רקיק אינו ממעט בחלון שבין בית לבית או שבין בית לעליה, ולא מיבעיא קאמר ל"מ עבה דחזי ליה כו' אימא כיון דמאיס בטולי בטליה והו"ל כעפר וממעט קמ"ל דאע"ג דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפ"ה כיון דחזי לכלבים או לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטל ליה לא חייץ דקיי"ל דלא הוי מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא ליה למאריה דודאי בטולי בטליה והו"ל כעפר שבכותל כו' ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו' ואי ס"ד דכל היכי דחזי לכלבו או לתרנגולא אע"ג דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חאיץ תבן אמאי חאיץ הא חזי לבהמתו, ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול בהמה כו', ואהדרינן לגופא דמתניתין לברורה ואמרינן גרוגרות הא חזו ליה ואמאי חוצצין ופריק שמואל בשהתריפו כו' עכ"ל, הרי דגם המקשן ס"ל דכל מידי דחזי לדידיה אינו מבטלו ואינו ממעט ורק שמואל הוא דחידש דאע"ג דלא חזי לדידיה רק לבהמתו ג"ב אינו ממעט ומש"ה פריך לשמואל תבן הא חזי לבהמתו, והא דפריך גרוגרות הא חזו ליה, אין הקושיא לשמואל דהא גם המקשן ס"ל דכל דחזי ליה אינו ממעט ורק דמהדר לברר גוף המשנה, וכ"כ ג"כ בהא דפריך מברייתא עשבים שתלשן והניחן בחלון כו' וז"ל קתני מיהת עשבים שתלשן ואי ס"ד דכל מידי דחזי לבהמתו ואע"ג דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חאיץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזי הא חזי לבהמתו, ופריק הב"ע באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזי למאכל בהמתו, ואהדרינן לגופא דמתניתא לדקדקי לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשו לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוי מחיצה וחייצא בפני הטומאה כו' עכ"ל:

ולפ"ז י"ל שפיר דהרמב"ם ס"ל כשיטת רבו הר"י מיגש ז"ל דכל דחזי לדידיה גם המקשן ס"ל דאינו חוצץ ומש"ה כביצה אוכלים כיון דחזי ליה לדידיה אינו חוצץ, וה"ה התבואה שבחלונות שפירש הרמב"ם ז"ל דכיון דקשו לכותל שקיל להו מש"ה אינם ממעטים, א"ש גם להמקשן דזה כיון דקשו לכותל בודאי דעתו לפנותן, והא דפריך שם עשבים שעלו בחלון כיון דקשו לכותל שקיל להו אין הקושיא לשמואל ורק לברר גוף הברייתא וכנ"ל. וכן רחיים של אדם דכיון דחזי לדידיה אינו מבטלו וא"צ לדחוקי דלס"ד היה צ"ל פירוש אחר וא"ש:

אמנם רש"י ז"ל לא ס"ל כפירוש הר"י מיגש ז"ל וכתב בהדיא בהא דפריך גרוגרות הא חזו ליה לאכילה דכולהו הנך תיובתא לשמואל הוא. וכן כתב בהא דפריך עשבים כיון דקשו לכותל שקיל להו דהקושיא הוא לשמואל, נראה בהדיא שכפל רש"י ז"ל דבריו הקדושים, ופירש דלשמואל פריך, היינו להוציא מסברת הר"י מיג"ש ז"ל דזה קשה גם להמקשן, ומקשה רק לברר המשנה והברייתא. אך לא ידעתי כוונת רש"י ז"ל במה שכתב ג"כ בהא דפריך עשבים חזו לבהמתו דתיובתא לשמואל הוא, הרי פשוט דלשמואל פריך דבכאן גם הר"י מיג"ש ז"ל ס"ל דע"כ רק לשמואל פריך, ורש"י ז"ל דס"ל דלהמקשן אף דחזי לדידיה ממעט מפרש הא דפחות מכביצה אוכלין ממעטין כפירוש ר"ש ורב ז"ל, משום דמה"ת אין מקבל טומאה פחות מכביצה, וכמ"ש התוס' בפסחים (ל"ג ע"ב) ובשבת (דצ"א) דרש"י ז"ל חזר בו וס"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה מה"ת עש"ה, וסיפא דכביצה אוכלין אין ממעטין הוא משום דמק"ט ובשהכשרו איירי, אבל הרמב"ם ז"ל בודאי ס"ל כפירוש רבו הר"י מיג"ש ז"ל:

קשה לי שהרי התוס' בשבת (דמ"ד ע"ב) ד"ה אין מצלת פירשו הריב"א והר"ת ז"ל המשנה דכלים (פי"ח) מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת דהיינו שיש נקב בשידה, והמוכני חופפת שם וממעטת אותו נקב עד שאינו נשאר פותח טפח ומש"ה כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט בחלון כדאמר בב"ב ע"כ. הרי בהדיא משנה שלימה לפירוש הריב"א ור"ת ז"ל דבעינן דוקא שיבטל, וקשה להמקשן דפריך עלה דשמואל, וצ"ל דגם הריב"א וא"ת ז"ל ס"ל כשיטת הר"י מיגש ז"ל הנ"ל דגם המקשן ס"ל דכל דחזי לדידיה אינו מבטלו ומוכני אם היא נשמטת חזי ליה ודעתו ליטלו:

אמנם נראה שהתוס' לא ס"ל כשיטת הר"י מיג"ש ז"ל, שהרי בהא דפריך על שמואל ממשנה דקופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולים תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין, והא תבן חזי לבהמתו, והקשו בתוס' לס"ד דהמקשן דפריך תבן הא קא חזי ליה, ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ, תקשי ליה אמאי רואין כל שאילו ינטלו הקופה והחבית ויכולין התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין, משום דקופה וחבית